ג'נין וטולקרם, גדה המערבית הכבושה – אומימה פאראג 'רופפת את ראשה בשתיקה לרגע – היא עייפה, אבל העבודה לא מפסיקה.
היא מגיעה למקל פונה בבית הספר ליד טולקרם, שם המטופלת הראשונה שלה, אישה עקורה מבוגרת שמברכת אותה בעדינות, מחכה לה שתמדוד את הגלוקוז שלה ולחץ הדם שלה. ואז היא עוברת לכיתה הבאה, המטופלת הבאה, הולכת במעבר פתוח ספוג בשמש של פברואר.
פראג ', 25, מתנדב לעזור לתושבים הרוסים על ידי הפשיטות הישראליות במשך שבועות. היא אחת הפלסטינים הצעירים הפועלים לטפל בחירום שישראל יוצרת ברחבי הגדה המערבית הכבושה כשהיא פושטת במחנות פליטים ומעבירה אלפים.
ממהר לסכנה
כַּאֲשֵׁר הכיבוש הצבאי של ישראל ועקירה של המחנה החל במה שהישראלים כינו את מבצע "חומת הברזל", ב- 21 בינואר, פארג 'מיהר למחנה במקום לברוח מהאלימות.
היא נשארה שם עם חבריה המתנדבים במשך יותר מ -12 ימים קריטיים, כשההתקפות היו הכי עזות ואנשים עדיין ניסו להתארגן כדי לברוח מהמחנה.
הם התמקדו בהעברת סיוע לאנשים הזקוקים – הפצועים, הקשישים ואנשים עם ניידות מוגבלת. איש לא יכול היה להגיע לבית חולים מכיוון שהחיילים הישראלים לא הרשו להם.
חיילים ישראלים הטרידו את המתנדבים, מספר פרג ', ומתאר כיצד הם יאיימו עליה ועל עמיתיה, אמרו להם לעזוב ולעולם לא יחזרו או שהם יירו.
אירוע אחד רודף אותה במיוחד, של קשיש שנלכד בביתו במשך ארבעה ימים.
הצוות המשיך לנסות להגיע אליו, אך חיילים ישראלים חסמו את דרכם. לבסוף, הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום התערבה, ותיאמה עם הישראלים כדי לאפשר מעבר בטוח למתנדבים.
כשהגיעו לאיש, הוא היה במצוקה קשה – חסר אוכל, מים והיגיינה במשך ארבעה ימים, אך סוף סוף הם הצליחו לפנות אותו.
כשעזבו, הם הועברו, הזהירו לא לחזור – או להסתכן שיורים.
תרמיל תרמיל
"לא הייתה לנו תוכנית חירום לכך", אומרת Alaa Srouji, מנהלת מרכז אל-עוודה בטולקרם.
אל-וודה ומרכז לאג'י במחנה אאידה בבית לחם מאמנים מתנדבים לתיעוד גירוש האנשים ותנאי המחנה כדי שיוכלו להעריך את הסיוע הדרוש.
המתנדבים הם כ -15 אחיות וחובשים ברובם שנפגשו יחד עם תחילת הפשיטות הישראליות, לספק סיוע רפואי ולהפיץ חיוני לאלפים שנפגעו.
פניהם הצעירים מראים את מחירם של כמעט חודשיים של עבודה ללא הפסקה עם אנשים שנעקרו מההתקפה הישראלית על מחנות נור שמס ובטולקרם.
הם נאבקים למלא פער עצום שנותר כאשר ישראל אסרה על סוכנות הפליטים הפלסטינית של האו"ם (UNRWA) לסייע לאנשים בגדה המערבית הכבושה.
למתנדבים אלה אין מטה, הם מבלים את כל היום בהסתובבות כדי לשרת אנשים עם לא יותר מאשר התרמילים והנחישות שלהם.
הם הולכים לאחד מ -11 הקים הזמני, הקים בחיפזון מקלטים או בכל מקום שמטופליהם הצליחו למצוא מקום מגורים.
הם מביאים תמיכה רפואית ופסיכולוגית וגם בגדים, אוכל וצרכים אחרים לאלה שאיבדו הכל לחיילי הפשיטה של ישראל.
בתרמילים שלהם נמצאים גזה, מסכי גלוקוז ניידים, כפפות, תחבושות, טורניקים, מסכי לחץ דם ידניים, מחברות ועטים.
"התפקיד שלנו כקהילה מקומית כל כך חשוב", אומר עלא.
המתנדבים חייבים לתמוך זה בזה גם רגשית, ומחזיקים בישיבות קבוצתיות כדי להתמודד עם מחיר העבודה בתוך הקהילות ההרוסות שלהם.
רבים מהם הם מהמחנה, ולכן הם גם עקורים, ממוקדים וראו את שכונותיהם מפותלות על ידי דחפורים ישראליים.
פאראג 'אינו שונה. כמו פלסטינים רבים, היא מסומנת על ידי אובדן ואלימות לאחר שאחיה בן ה -18 נהרג על ידי מזל"ט ישראלי בינואר 2024.
המחנה הוא אזור ללא הפסקה. חלק מהתושבים העקורים לוקחים את הסיכון לחזור לבתיהם כדי לנסות להשיג חלק מחפציהם.
הם מנווטים רחובות מלאי הריסות, צחנת המזון הנרקב שנשאר מאחור בבתים נטועים כעת, וביוב נקרע על ידי דחפורים, ואילו חיילים ישראלים מסיירים ומל"טים מרחפים מעל הראש, מחפשים תנועה בתוך המחנה.
צוחק, בוכה, צורח את הטראומה
נסיעה של שעה מטולקרם היא ג'נין, ועשר דקות מג'נין הוא כפר בשם קפר דן, שם צליל יוצא דופן מסנן באוויר – צחוק ילדים.
כעשרים ילדים מסתובבים בגן של בית גדול. הם נאספים למעגל מחוספס על ידי מאמנים שמעודדים אותם לדבר – בקול רם – לשחרר את הפחד והכעס שלהם.
הפעילות מאורגנת על ידי תיאטרון החופש של ג'נין, שהגיע לקפר דן כדי לספק לרגע זה של הפוגה לילדים עקורים פשוט להיות, לפחות לרגע.
הם התחילו בתוך ג'נין מחנה כמרחב בו ילדים ונוער יכלו להשתתף בפעילויות תרבותיות אך נחסמו על ידי הצבא הישראלי מלהיות שם.
אז, "אנו מביאים את התיאטרון לילדים", אומרת שתה ג'אראר, אחת משלושת רכזי הפעילות.
הילדים מעודדים להיות רועשים כמו שהם רוצים, לצרוח את הפחד והכעס שהם מחזיקים בפנים האלימות שאליה הם נחשפוו
לאחר מכן, משחק בו מעורב כדור קטן מאוזן על כף, הוא מצחיק את הילדים ואמהותיהן הצופות מחייכות, שמחות לראות את ילדיהם מאושרים.
יושב בצד נמצא אום מוחמד מחייך, 67, שהביא כמה מהילדים להצטרף לפעילויות.
עם זאת, הם לא ילדיה, מכיוון שהיא הציעה מקלט בביתה למשפחה בת שבעה שנעקרו לאחרונה מג'נין.
אום מוחמד נעקר בשנת 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, ביתה במחנה הפליטים של ג'נין נהרס על ידי הכוחות הישראלים כששלושת ילדיה היו קטנים.
הם מבוגרים עכשיו, היא אומרת, עיניה מתרוצצות כשהיא נזכרת בטראומת העקירה. יש להם ילדים משלהם, והיא סבתא.
אום מוחמד יודע טוב מדי הפחד מטנקים ישראלים מתגלגלים פנימה ופיצוצים מהדהדים. זו הסיבה שעכשיו היא מתעקשת לעזור לאנשים לעבור את אותו הדבר.
שתה, 26, ושני המארגנים המשותפים שלה מתחילים להרחיק את הציוד שלהם, ומאפשרים אותו בתרמילים. הפעילויות נעשות להיום.
שתה התוודע לתיאטרון החופש כאשר למדה בתוכנית שם בילדותה ובהמשך החליטה להקדיש את זמנה למורשת התיאטרון.
"תיאטרון הוא עולם אחר ואורח חיים. העבודה שלי עם ילדים היא חלק מהעולם הזה. הילדים הם מחר שלנו," היא אומרת.
בסמוך לה אם – שמעדיפה לעכב את שמה – שצפתה בילדיה.
היא, בעלה ושני ילדיהם חיו את המראה הדיסטופי של מרביינים ישראלים של מזלטים ישראלים המפזרים פקודות להתפנות. ואז הגיעו מסוקי אפאצ'י המרחפים בשמיים, התקפות מזל"ט וצי רכבים משוריינים הפולשים, מלווים בחיילים ישראלים חמושים בכבדות.
עיניה מתרחבות ונאומתה ממהרת, הזיכרונות טריים כשהיא מספרת את סיפורה.
לבסוף, כשעזבו, הם נאלצו לעמוד בזמן שחיילים ישראלים סרקו את פניהם ועצרו כמה מהגברים שמנסים לעזוב.
כשיצאו לראשונה, היא הושיטה תקווה שתאפשר להם שוב בעוד מספר ימים.
אבל מציאות העקירה שלהם מתמקמת לאט.
