בסוף שנות ה-70, כשהערוץ הראשון עוד שידר שחור-לבן, ואור יהודה רק התחילה לנפח שרירים מול ערי השיפודים הגדולות, הייתה מסעדה אחת שממנה יצא עשן של מנגל, מוזיקה של אום כולתום וריח של בית. קראו לה "מסעדת סעיד". לא "המסעדה של סעיד", לא "אצל סעיד" – פשוט מסעדת סעיד. מי שהכיר, ידע.
מאז חלפו כמעט חמישים שנה. סעיד משיח, האיש והאגדה, הלך לעולמו ב־2018. העיר נשארה. הזיכרונות דהו. המסעדה נסגרה, אבל רוחו של סעיד נשארה ושרתה על המקום לאחר שאשתקד החליטה עיריית אור יהודה לקרוא רחוב על שמו. אבל, אי אפשר להרוג נוסטלגיה. בשקט־בשקט, אחרי שסגרו את מסעדת "אנטבה", נפתח מחדש השער לממלכת הסלטים והשיפודים. "סעיד" חזרה.
המסעדה כבר לא שיפודייה – לפחות לא בשם. היא נראית כמו מסעדת בשרים שמכבדת את עצמה: גדולה, מרווחת, שלט יפה ונוכחות של מקום שיודע מה הוא שווה. אבל האמת? זו אותה סעיד. שולחנות עץ, קירות מחופים, תפריט של פעם, והלב נשאר במקום. ואם חשבתם שהמחירים יקפצו כמו בצפון תל אביב, עובדיה משיח, הבן של סעיד, מרגיע: "אנחנו חמש אחוז פחות מכולם, חמש עשרה אחוז. ממקום שמגיש שירות, לא שירות עצמי". מין צניעות עיראקית שכזו, עם חיוך של מי שראה כבר הכול, הרי מגיל 8 הוא כבר שם.
הסלטים והחמוצים – ובכן, זה כבר טקס. כ-20 במספר, ב-33 שקלים בלבד, וזו לא טעות. טאבולה, עמבה, קישואים בטחינה, סלט רוסי, חציל במיונז, כרוב אדום, בישבש – חגיגה של צבעים, טעמים וזיכרונות. "כולם טריים, כולם טעימים", אומר עובדיה בגאווה.
סמוך לקופה מתנוססת תמונתו של סעיד ז"ל, אבל על הקירות אין את כל התמונות שצילם סעיד, עם כל מי שהיה בא למסעדה. אז היה המון תמונות שהוא צילם מספר עובדיה. סעיד, תועד עם כל מי שאי פעם ביקר. לא באינסטגרם – במצלמה של פעם, עם פילם. "יש לנו 20 אלף תמונות בבית, 50 אלף", אומר הבן ומחייך כאילו אבא עוד עומד ליד הדלת, מברך את הלקוחות לשלום עם מגש ביד וכף סלט ביצים.
וסיפור החזרה? כמעט כמו סצנה מסרט של אבי נשר. "אני בכלל לא רציתי לפתוח", מודה עובדיה. "מישהו בא, אמר לי 'תשמע, ככה וככה'. אמרתי לו 'לך'. הוא בא אחרי שעתיים, אמר לי 'יש עניין'. אמרתי לו, 'אתה יודע מה? תפסת אותי במילה, אני רץ'". והוא רץ.
לא בטוח מה יקרה עכשיו. אולי זו תהיה קאמבק של עונה אחת. אולי זו התחלה של פרק חדש. מה שבטוח – כשהמנגל בוער, והסלטים מוגשים, ובמוזיקה יש חצי זכרון של חגיגה – סעיד חי.
