אל-ברא, סוריה – מוסא בגדאדי שילם 6,000 דולר עבור הזכות להחליף הפצצה אחת באחרת. "שילמתי כדי לברוח מההפגזות בלבנון כדי להגיע לכפר שלי, שגם הוא מופגז על ידי צבא אסד", הוא אומר לאל-ג'זירה בביתו הצנוע, בן קומה אחת, באל-בארה, במערב אידליב.
הבית הקטן לא הצליח ב-12 השנים שחלפו מאז ברחה משפחת בגדאדי מהמשטר הסורי כדי למצוא מקלט בלבנון. כרגע אין לו חלונות – כולם ידרשו להחליף – והוא סבל מנזק משמעותי מהפגזות של כוחות משטר אל-אסד. עם זאת, זה לא נורא כמו שרבים משכניו של בגדאדי סבלו – בתים רבים בקרבת מקום נהרסו.
בגדאדי, בן 64, הוא רק אחד מבין יותר מרבע מיליון סורים, שלדעתם חזרו לסוריה מאז החלה המתקפה הישראלית על לבנון בחודש שעבר. המספר המדויק נקבע ל-253,284 על ידי דיווחים בתקשורת המקומית.
לפי מרכז המעקב הסורי לזכויות אדם (SOHR), שבסיסו בלונדון, מספר הפליטים הסורים שנהרגו בלבנון כתוצאה מההסלמה הישראלית המתמשכת והעזה בשטח לבנון מאז 21 בספטמבר הגיע כעת ל-176, כולל 33 נשים ו-46 יְלָדִים.
אז, לאחר 12 שנים בלבנון, חזר בגדאדי עם אשתו וארבעת נכדיו, בני 11 עד 14, לכפר הולדתם אל-ברא, הממוקם בסמוך לקווי החזית של כוחות המשטר הסורי. אביהם של הילדים – בנו של בגדאדי – נהרג ב-2012 כשביתם עבר הפצצה, ואמם נישאה מאז בשנית ונשארה בסוריה.
המסע מלבנון הביתה היה רחוק מלהיות קל.
בגדאדי כבר לקח את משפחתו מביתם המאומץ באל-דוואר, כפר בנבטיה בדרום לבנון כשההפצצה הישראלית על דרום לבנון החלה במלוא עוצמתה ב-21 בספטמבר. העיירה כבר ספגה אש מצד הצבא הישראלי ב-21 בספטמבר. 23 באוגוסט במהלך חילופי האש הכמעט-יומיים בין ישראל לחיזבאללה מעבר לגבול מאז החלה מלחמת ישראל בעזה באוקטובר אשתקד.
המשפחה פנתה תחילה לכפר ע'זיה, דרומית לצידון, במרחק של כ-30 ק"מ (18.5 מייל). באותו לילה ראשון, הם נאלצו לישון על מדרכה של רחוב בצידון, משום שהתנועה הייתה כה עמוסה באנשים שנמלטו מאל-דוואר, עד שלא יכלו להמשיך הלאה.
"למחרת נסענו להר ליד צידון ושכרנו בית ב-350 דולר לשבוע אחד. לא היו בו מים או חשמל, אבל זה עדיין היה טוב יותר מאשר להישאר ברחוב", אומר בגדאדי.
החשבון שלו תואם את אלה של עקורים אחרים בלבנון – לבנונים וסורים כאחד – שטוענים כי בעלי הבית עולים על דמי השכירות לנצל את המצוקה שלהם.
'חנינה' שהיא הכל חוץ
כשהמתקפה הישראלית על לבנון גברה בספטמבר, החליטה בגדאדי שבעצם יהיה בטוח יותר לחזור לסוריה. אף על פי שהמסע לכפר הישן של המשפחה באידליב הכפרית, בחציית אזורים בשליטת המשטר הסורי, יהיה כרוך בסכנת מעצר או חטיפה על ידי אנשי הכוחות המזוינים הסורים, נראה היה שעדיף להישאר בלבנון.
ב-22 בספטמבר, במקביל לפתיחת המתקפה הישראלית על לבנון, הוציא נשיא סוריה בשאר אל-אסד את ההבטחה ה-24 של ממשלתו לחנינה לאסירים פוליטיים ולגברים בגיל גיוס שנמנעו משירות צבאי כפוי. אבל משקיפים אומרים שההבטחה הזו, שניתנה כדי לעודד את הסורים לחזור הביתה, אינה מה שהיא נראית.
כתיבה עבור אל ג'זירההאדי אל-בחרה, נשיא הקואליציה הלאומית הסורית, אמר: "אל-אסד מנצל את הגזירות הללו כאמצעי להונות את הקהילה הבינלאומית שהוא עושה מאמץ ליציבות ופיוס.
"אך בחינה מדוקדקת של הגזירות הללו מגלה שהן מותירות מקום ניכר לסוכנויות הביטחון לתמרן את גורלם של אנשים שלכאורה מכוסים על ידי החנינה".
בעוד שהגזירות מפרטות חנינה על עבירות מסוימות, האשמות שהגיש המשטר נגד יריבים פוליטיים, כמו "טרור" ו"בגידה כבדה", נותרו מחוץ לחוק, אמר אל-בחרה. "זה למעשה אומר שרוב העצורים והפעילים הפוליטיים נשארים מחוץ לתחום של גזירות אלה, מה שהופך אותם לבלתי יעילים במתן סביבה בטוחה להחזרת פליטים".
עבור בגדדי, הסיכון לאזרחים פשוטים כמוהו וכמוהו ומשפחתו נראה גדול מכדי לנקוט בצעדים נוספים כדי להימנע מהיתקלויות עם כוחות המשטר ברגע שהגיעו לסוריה.
"השמירה על בטיחות הילדים של בני – הבן שלי נהרג ב-2012 על ידי כוחות אסד – זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו", הוא אומר. יצרתי קשר עם מבריח שהבטיח לי שנגיע לאידלב בלי לעבור שום מחסום של המשטר תמורת 6,000 דולר".
שבוע ארוך בדרך
מסעה של המשפחה לכפרם בסוריה ארך שבעה ימים, במהלכם עברו דרך דמשק, חומס וחמה, ולבסוף הגיעו לאזורים הכפריים של חאלב במשאית דרך כבישים חקלאיים ללא מחסומי המשטר.
"הלילות היו מפחידים, במיוחד מכיוון שרוב התנועות שלנו היו בלילה, עם משאית שהובילה אותנו לכבישים קשים מבלי להדליק את האורות מחשש להתגלות על ידי כוחות המשטר", אומר בגדאדי.
הוא ואשתו, ורדה יונס, בת 56, הגיעו לעיר הולדתם שבוע לאחר שיצאו לדרך "בדמעות של געגועים ושמחה", הוא אומר.
"ברגע שראיתי את הכפר שלנו, השתטחתי בהכרת תודה לאלוהים על שהציל אותנו והחזיר אותנו בשלום", אומר יונס. "הייתי בהלם מההרס בעיר הולדתי והרוס כשהגעתי לביתנו ומצאתי אותו ניזוק כבד מההפגזות במהלך 12 השנים האחרונות".
יונס הייתה להוטה לחזור והיא זו שדחפה את בעלה לקבל את ההחלטה ללכת, היא אומרת.
"לפני 12 שנה חיפשנו מקלט בלבנון כדי להימלט מהמלחמה, אבל בימי האחרונים שם ראיתי מספר פליטים סורים שנהרגים עקב תקיפות אוויריות ישראליות", היא מסבירה. "אם היינו נשארים בלבנון, היינו מתים. גם כאן אנחנו בסכנת מוות, אבל אני מעדיף למות בכפר שלי", אומר יונס כעת.
דמי מבריחים ותשלומים למעבר
לפי הארגון הבינלאומי להגירה (IOM), כ-235,000 בני אדם חצו לסוריה מלבנון דרך היבשה בין ה-21 בספטמבר ל-3 באוקטובר.
בהצהרה ביום שישי אמר מתיו לוצ'יאנו, ראש משרד ה-IOM בלבנון, שהעקירה ההמונית הזו כוללת כ-82,000 לבנונים ו-152,000 סורים שעזבו את המדינה בדרך, בנוסף לכ-50,000 אנשים נוספים, רובם לבנונים, שעזבו. שדה התעופה של ביירות. כ-10,000 סורים יצאו דרך נמל התעופה של ביירות באותה תקופה, ועוד 1,000 נמלטו דרך הים.
לסורים לא היה קל בלבנון, עוד לפני שהמלחמה בעזה עוררה חילופי אש סדירים בין ישראל לחיזבאללה באוקטובר האחרון.
"לפני המלחמה בלבנון היה לנו אי נוחות, במיוחד אחרי המלחמה התקפות על פליטים סורים ו קורא לגירושם", אומרת מריאם אל-קאסם, בת 60, אם לארבעה, המתגוררת בצידון, דרום לבנון, ב-12 השנים האחרונות. היא מדברת עם אל-ג'זירה מביתה באיהסים, גם באידליב הכפרית, לאחר מסעה מלבנון, שם היא משקה בעדינות צמחים שהציבה על הקיר החיצוני של ביתה – ההתחלה של הפיכת הבית הזה שוב.
"עם תחילת המלחמה לא הייתה לנו ברירה אלא לחזור ולהתמודד עם כל הסיכונים שאנו עלולים להיתקל בהם", היא מוסיפה.
כשהתקיפות הישראליות התגברו בדרום לבנון במהלך השבועות האחרונים, אל-קאסם ומשפחתה נמלטו לכפר סבלין שמצפון לצידון, שם בילו ארבעה ימים במקלט של אונר"א לפני שיצרו קשר עם מבריח כדי לאבטח את המסלול חזרה אליהם. העיירה Ihsim באזור הכפרי של אידליב.
"כשבעלי יצר קשר עם המבריח, ההסכם היה שנשלם לו כסף תמורת הימנעות מכל מחסום של צבא המשטר לאורך הדרך", מסביר אל-קאסם.
עם זאת, למרות ההבטחות הללו, "כשהחל המסע שלנו, הופתענו מכך שהמבריח לקח אותנו למעבר מסנעה שבשליטת כוחות אסד", אומר אל-קאסם. המבריח נעלם בשלב זה והותיר את בני הזוג וילדיהם לדאוג לעצמם.
היא חששה שבעלה ייעצר ודאגה לבנה אחמד, בן 20, שנחשב ליעד גיוס בסוריה. "אני מעדיפה למות בלבנון במקום לעבור את המחסומים של המשטר הסורי", היא אומרת.
"בעלי ובני נכנסו לחדר לביטחון סוריה במעבר ונשארו שם כשעתיים בזמן שחיכיתי בחוץ עם בתי, העיניים שלי לא הפסיקו לבכות מרוב פחד עבורם", אומר אל-קאסם.
"הדבר המצער הוא שלבנונים הורשו להיכנס לסוריה ללא שום מכשול, בעוד שסורים נסחטו כדי שיאפשרו להם לעבור", היא מוסיפה.
כאשר בעלה של אל-קאסם, עומר מוחמד סאלח פאדיאל, ובנם מוסטפא יצאו סוף סוף מחדר הביטחון הסורי לאחר ששילמו להם – 200,000 לירות סוריות (15 דולר) לאדם, לפי פדיאל – נאמר להם לעשות צ'ק-אין בלשכת הגיוס בדמשק, שם יידרש בנם להצטרף לצבא תוך 15 יום.
בין שם לכפר שלהם, המשפחה תצטרך לעבור את אותה שגרה עוד 10 פעמים.
"בכל מחסום של צבא אסד שנתקלנו בו; התבקשנו לשלם כסף כדי שיתנו לנו לעבור", מסביר פדיאל.
לדבריו, אחד המחסומים המאתגרים שבהם הם נתקלו היה מחסום מאויש על ידי הדיוויזיה הרביעית של צבא סוריה ליד העיר מנביג' באזור הכפרי של חלב, שם האוטובוס שהוביל אותם הוחזק במחסום במשך לילה שלם בזמן שהם המתינו רשות לחצות.
"במשך כל אותו לילה, מדי פעם, היו מגיעים אלינו חברי חטיבה ד', מחפשים אותנו, מאיימים עלינו ודורשים כסף שיאפשר לנו לעבור דרכו", אומר פדיאל. "במחסום הזה לבד, שילמתי כמעט 4 מיליון לירות סוריות (270 דולר)." מי שלא יכול לשלם את ה"אגרות" הללו צפוי למעצר.
שיבה הביתה
לאחר שהורשה לעבור במחסום הדיוויזיה הרביעית, נמשך מסעם של המשפחה עד שיום אחד לאחר מכן הגיעו למעבר ההומניטרי בין האזורים שבשליטת הצבא הלאומי הסורי לאלו שבשליטת הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, קואליציה בראשות כורדית של מיליציות אתניות וקבוצות מורדים.
"ההגעה למעבר ההומניטרי פירושה שהתגברנו על הסכנה שנשקפת עלינו", אומר פדיאל.
"ברגע שהורשה לנו להיכנס לאזורים שבשליטת האופוזיציה הסורית באזור הכפרי של מזרח חלב, פנינו מיד לעיירה שלנו איהסים באזור הכפרי של אידליב", הוא אומר.
לפי נתוני ההגנה האזרחית הסורית, הידועה גם בשם הקסדות הלבנות, כ-1,700 אזרחים שנמלטו מהמלחמה המתמשכת בלבנון הגיעו כעת לאזורים בצפון מערב סוריה שנשלטים על ידי האופוזיציה הסורית.
הקלה עצומה לפדיאל ואשתו שהם סוף סוף הגיעו הביתה. "אם היו גבולות בין לבנון לאזור שלנו, הייתי חוזר מזמן, אבל החשש מהגורל הלא ידוע המצפה לי באזורים שבשליטת משטרו של אסד הוא מה שמנע ממני לחזור", הוא אומר. כעת, לאחר שסוף סוף עשה זאת, משאלתו היקרה ביותר של פאדיאל היא להיות חלק משיקום הכפר שלו ברגע שההפגזות מכוחות אל-אסד ייפסקו.
הוא אומר שהוא מקווה שלעולם לא יצטרך לעזוב שוב.
