כמעט 10 חודשים מאז תחילת רצח העם הישראלי בעזה, מספר ההרוגים הרשמי עלה כעת על 40,000. המספר הזה אמנם מזעזע מספיק, אבל הוא לא לוקח בחשבון את צורות המוות השונות של פלסטינים, שאינן נגרמות ישירות מכדור או פצצה ישראלית.
בגטו עזה שבו מתגוררים פלסטינים, שאפילו נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן תיאר כ"גיהנום צרוף", פלסטינים מתים מחום, צמא, רעב ומחלות שנגרמו מהמצור המתיש על הרצועה.
בין ההרוגים הבלתי נספרים הללו נמצאת אינשירה, אישה גדולה בדרסאווי ובת משפחתי המורחבת. היא הייתה נשואה לבן דודו של אבי, עבד אלפתאח, והייתה חלק בלתי נפרד מקהילת הפליטים מבית דראס (בדרסאווי פירושו מגיע מבית דראס) – כפר פלסטיני השוכן 32 ק"מ צפונית-מזרחית לעזה, אותו הרסו מיליציות ציוניות ב-1948.
אינשירה לא הייתה סתם אישה; היא הייתה עמוד תווך של כוח, אומץ וטוב לב במחנה הפליטים חאן יונס ובשכונת אל-קרארה. לאחר שעבד אלפתאח נפטרה מהתקף לב בגיל צעיר, היא גידלה לבדה שישה יתומים: חמישה בנים וילדה אחת. אינשירה, הידועה בכישוריה החברתיים הגדולים ובחוש ההומור שלה, הייתה הפנים המחייכות של המחנה.
במהלך האינתיפאדה הראשונה היא סיכנה את חייה במספר הזדמנויות כדי לחלץ ילדים מהצבא הישראלי, ולעתים קרובות קיבלה מכות על גבורתה. פעם אחת, כשאחי בן ה-11 אנואר נעצר בדרכו חזרה הביתה מבית הספר, אינשירה הסתער באומץ על קבוצת החיילים שהיכו אותו באלותיהם. היא חיבקה אותו בחוזקה, מגינה עליו מהמכות הכואבות, וזעקה בקולה הכי חזק, "הוא הבן שלי, הוא הבן שלי!" צעקותיה הזעיקו את נשות המחנה, שהגיעו במהירות לעזור. למרות שאחי ניצל, אינשירה נותרה עם יד שבורה וחבלות רבות מההכאה.
לאחר שילדיה גדלו והבטיחו עבודה, עברה אינשירה ממחנה הפליטים לשטח אדמה באל-קרארה, מזרחית לחאן יונס, שם בנתה בית.
אנואר המשיך לבקר אותה בקביעות לאחר שעברה. בשנינותה החדה, היא הייתה מזכירה לו לעתים קרובות את התקופה שבה הצילה את חייו, ואמרה, "הביקור הזה הוא חלק מהחוב שאתה חייב לי על שהצלת את חייך." ההתגרות שלה תמיד הצחיקה את כולם.
זה היה אחד מהסיפורים הרבים שחלקה כשביקרנו אותה בפעם האחרונה ביולי 2023. למרות מחלת הכליות הקשה ממנה היא סבלה והמחיר שגבו עליה טיפולי הדיאליזה הדו-שבועיים שלה, היא נשארה הומוריסטית ונדיבה לרוחה, שיתפה זיכרונות ופצחה בדיחות ליד שולחן האוכל. צחוקה, כמו תמיד, מילא את החדר בחום.
בערבית, המילה "אינשירה" פירושה שמחה והאינשירה שלנו מאוד עמדה בשמה.
אל-קרארה היה אחד המקומות הראשונים שפלשו והושמדו על ידי הצבא הישראלי. לביתה נגרם נזק ניכר מההפצצות, אך היא ומשפחות ארבעת ילדיה הבוגרים שגרו איתה הצליחו להימלט בזמן. הם חיפשו מקלט במחנה חאן יונס ליד בית החולים נאצר, המתחם הרפואי הגדול בעזה, אחרי א-שיפא.
כאשר הצבא הישראלי הטיל מצור על מתחם בית החולים בפברואר, היא נאלצה להימלט שוב, הפעם סמוך לבית החולים אל-עמל של חאן יונס, שהישראלים פשטו עליו ובזזו קודם לכן. ילדיה תמיד רצו להיות קרובים ככל האפשר לכל מתקן בריאות.
בשלב זה, איבדנו קשר עם אינשירה וילדיה. הייתי המום מפחד וחרדה, דמיינתי אותה חולה על רקע רצח עם והמחסור הקשה במשאבים. הזיכרונות על אובדן הוריי עקב המצור הישראלי על עזה שמונע טיפול רפואי נאות, הגבירו את ייסוריי. הכאב האינסופי שסבלנו הפך את המחשבה על המצב שלה ושל ילדיה לבלתי נסבל עוד יותר.
רק לאחר ארבעה חודשים גילינו מה קרה. האחיין שלי פגש את אחת הכלות של ישירה ליד בית החולים נאצר וגילה שהיא חולה מאוד. כמה ימים לאחר מכן שמעה משפחתי בעזה על פטירתה. בהלוויה חלקו בניה של אינשירה את סיפורם המטלטל.
בזמן שההתקפות הישראליות על חאן יונס השתוללו, וגבו חיים של אינספור פלסטינים, החליטה משפחתו של אינשירה לעבור לרפיח. הם הגיעו לשכונת טל א-סולטן ברפיח, בניסיון להישאר ליד בית החולים אבו יוסף אלנג'אר.
מצבה של אינשירה החמיר במהירות, והצריך שלוש בדיקות דיאליזה בשבוע, אך ההסעה לבית החולים הפכה לסיוט. שירותי האמבולנס היו דלים ומסוכנים, ולכן ילדיה פנו לתחבורה פרטית: מכוניות, עגלות חמורים ואפילו כיסא גלגלים שרץ ברחובות הקרועים.
דמעות זלגו על פניו של בנה איאד כשסיפר לאחיי כיצד נאלץ פעם למסור את עגלת החמור השכורה שהובילה את אמו לשאת גופות של משפחה שנהרגה בידי ה-IOF. זו הייתה בחירה בלתי אפשרית בין שמירה על החיים לבין כיבוד הקדושים.
אינשירה המשיכה במסעה המפרך בכיסא גלגלים על כבישים משובשים והרוסים, שגבו מחיר מבריאותה השברירית ממילא.
פלישת מאי לרפיח שלחה שוב את משפחתו של אינשירה לתנועה. הם נמלטו לאל-מוואסי בחאן יונס, אזור בילוי לשעבר שהפך לאזור אזור של אימה וייאוש. סבלה של אינשירה התגבר כשהיא נאבקה להגיע לדיאליזה, הפעם בבית החולים חללי אל-אקצא בדיר אל-בלח.
בסופו של דבר, המשפחה חזרה לבית החולים נאצר ששוקם חלקית, שכן הנסיעות לדיר אל-בלח הוכיחו את עצמם יותר מדי. המשאבים היו דלים בבית החולים, כאשר תרופות וציוד לרוב לא היו זמינים או לא ניתנים להפעלה עקב ההפגזה הישראלית המתמשכת על חאן יונס.
אינשירה לא קיבלה את הטיפול הרפואי שהיה לו צורך, למרות מאמציהם של ילדיה. מצבה המשיך להידרדר. זה לא עזר שהיא למדה על הרג אכזרי של קרוב משפחתנו מוחמד, אשתו מנאר ושבעת ילדים צעירים בביתם באל-קרארה, ליד ביתה הפגוע.
ערב עיד אל-אדחה נכנסה אינשירה ליחידה לטיפול נמרץ המומה של בית החולים נאצר, שם ציוד רפואי ותמיכה לקויים הובילו לפטירתה.
בהלווייתה, ילדיה של אינשירה דיברו בפירוט על התנאים הבלתי נסבלים שאימם התמודדה עם האוהלים – חום קיצוני, מחסור במזון ומים נקיים, ללא תוספי תזונה והיעדר מוחלט של היגיינה, חמצן וחשמל. הם נשארו לצידה, מגישים טיפול ותפילות, אבל ההרס המערכתי של מערכת הבריאות בעזה הותיר אותם חסרי כוח להציע הרבה יותר.
אינשירה היא רק קורבן אחד מבין אינספור אחרים בתוך הפגיעה המכוונת של ישראל במגזר הרפואי של עזה. הצבא הישראלי פשט שוב ושוב על בתי חולים ומרפאות והרס. חיילים ישראלים צילמו את עצמם בהנאה משמידים ציוד ואספקה רפואית.
לפי משרד התקשורת הממשלתי בעזה, 34 מתוך 36 בתי חולים הוצאו משירות על ידי תקיפות ישראליות. בסך הכל, 161 מתקנים רפואיים היו ממוקדים. יותר מ-500 עובדים רפואיים נהרגו, כולל רופאים מומחים מאוד. לארגון, רופאים לזכויות אדם, יש מְתוֹעָד יותר מ-1,000 התקפות ישראליות על רופאים, חולים, מרפאות ותשתיות בריאות, שלדבריהם "הזינו קטסטרופה של בריאות הציבור".
הרס התשתית הרפואית בעזה והרג צוותי רפואה הם נהג קטלני נוסף של רצח העם הישראלי. זה הביא לאימה ולסבל שאין לתאר לחולים ובני משפחותיהם והוביל למקרי מוות רבים שניתן למנוע.
בתחילת מלחמת העם של ישראל, עזה היה כ-350,000 תושבים עם מחלות כרוניות כמו אינשירה. כמה שרדו 10 חודשים של "גיהנום צרוף" אינו ידוע, אך הערכה אחת של רופאים שביקרו בעזה טוענת כי מניין ההרוגים האמיתי ב-92,000; אחר על ידי מדענים מעמיד אותו על 186,000.
ההרס של ישראל במגזר הרפואי, יחד עם הרס תשתיות תברואה וכפיית הרעבה, מייצרים עוד אלפי פלסטינים חולים כרוניים, כאשר אנשים נדבקים במחלות מתישות. ההערכה היא שכ-100,000 אנשים כבר עשו זאת נדבק ב הפטיטיס A ולרובם אין גישה לטיפול.
יש גם יותר מ-90,000 פצועים מהתקפות ישראליות, 10,000 מהם צריך בדחיפות לנסוע מחוץ לעזה לקבלת טיפול רפואי. הם לא יכולים לעזוב כי לאחר שישראל השתלטה על מעבר רפיח למצרים, היא חסמה את רוב הפינוי הרפואי.
למרות הזעקות הנואשות של האזרחים והגינוי לפעולות ישראל על ידי סוכנויות האו"ם, ארגון הבריאות העולמי וארגונים רפואיים כמו רופאים ללא גבולות (MSF), ארה"ב ובעלות בריתה המשיכו לספק לישראל נשק ולהעלים עין רצח העם והשמדת המתקנים הרפואיים של עזה.
זה גרוטסקי לראות את הנשיא ביידן טוען שהוא רוצה לסיים את המלחמה ואז לא עושה שום דבר בעניין הזה. כשהוא מתקרב לסוף כהונתו, נראה שהוא עתיד להותיר אחריו מורשת של רצח עם, לאחר שהיה נותן החסות והמאפשר העיקרי של ההרס הסיטונאי של ישראל של עזה והשמדת תושביה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
