אלוני-קוניו הייתה אחת מ-240 אנשים שנלקחו כבני ערובה ב-7 באוקטובר על ידי חמושים של חמאס שפרץ את הגבול עם ישראל והרג כ-1,200 איש.
החמושים שהשתלטו על קיבוצה, ניר עוז, השוכן קצת יותר מקילומטר מעזה, הציתו את ביתה ולקחו אותה משם באיומי אקדח לאחר שטיפסה מהחלון.
היא נלקחה אל מעבר לגבול עם בעלה ואחד מהתאומים שלהם, אמרה. בתם השנייה הוחזקה בנפרד בעזה במשך 10 ימים לפני שהם התאחדו בשבי עם 12 בני ערובה אחרים בתנאים שלדבריה היו קשים, במיוחד לילדים.
"כולם ויתרו על אוכל בשביל (הבנות). לא יודעים אם בערב תהיה פיתה, אז בבוקר שומרים קצת לערב. הכל מאוד מחושב, רבע פיתה, חצי פיתה לשמור למחרת בבוקר”.
לפעמים האכילו אותם בתמרים וגבינה, ולפעמים היו מחלקים אורז בשר ומנות לשישה בין 12 מהם.
ההמתנה לשירותים הייתה בעיה עבור הבנות, לדבריה, ולכן נאלצו להשתמש בכיור ובפח אשפה. "לפעמים כשהייתה הפסקת חשמל, נתנו לנו לפתוח את הדלת, הסירו את הווילון ואז היינו מתלחשים. איך מחזיקים ילד ביחד 12 שעות רק עם לחישות?"
קבוצת בני הערובה שלה הוחזקה מעל פני הקרקע וזזה כמה פעמים, לדבריה, אבל כשהזיכרונות עדיין גולמיים ועם בעלה עדיין בפנים, אלוני-קוניו נרתעה מלמסור פרטים נוספים על לכידתה ועל זמנה כבת ערובה.
אבל אחד הקשיים הגדולים, היא אמרה, היה פשוט לא לדעת מה נעשה כדי להוציא אותם.
"בכל יום יש בכי, תסכול וחרדה. כמה זמן נהיה כאן? הם שכחו אותנו? הם ויתרו עלינו?"
יותר מ-100 בני ערובה שוחררו בהפוגה של שבעה ימים. השאר עדיין מוחזקים ללא תקשורת בזמן שישראל מפגיזה את עזה, נשבעה לסלק את חמאס. יותר מ-18,000 בני אדם נהרגו בעזה, לפי רשויות הבריאות המקומיות.
משפחות רבות של 137 בני הערובה שעדיין נמצאים בעזה, ששמותיהם ותצלומיהן על גבי פוסטרים מציפים את רחובות ישראל, מפוחדות.
"הילדים שלי קרועים", אמרה אלוני-קוניו. "אני נקרע בלי החצי השני שלי, אהבת חיי, אבא של הבנות שלי, ששואל אותי כל יום, 'איפה אבא?'"
דוד הופרד מהם שלושה ימים לפני שחרורם ב-27 בנובמבר, לפני שהתחדשו הקרבות. הוצאת החטופים הנותרים צריכה להיות בראש סדר העדיפויות, אמרה.
"אני מבועתת שאקבל חדשות רעות שהוא כבר לא בחיים", אמרה אלוני-קוניו.
"אנחנו לא רק שמות על כרזה. אנחנו בני אדם, בשר ודם. אבא של הבנות שלי נמצא שם, בן זוגי, ועוד הרבה אבות, ילדים, אמהות, אחים”.
