לבנון עומדת בפני איום הרסני בדיוק כמו הפצצות הממטירות על עריה: משבר עקירה שמסתכן בקריעת המדינה מבפנים. הקהילות נמתחות לגבולותיהן, והשברים העוברים בחברה הלבנונית מתרחבים מיום ליום. אם זה יימשך ללא מעצורים, ההתפרצות עלולה להיות הרסנית יותר מהמלחמה עצמה.
מֵעַל מיליון אנשים ברחו מבתיהם ב-72 השעות הראשונות של ההפצצות הישראליות. היציאה הייתה מהירה וכאוטית, והותירה משפחות אבודות ולא בטוחות לאן לפנות. לא לקח הרבה זמן עד שהופיע דפוס – אנשים ברחו לאזורים "בטוחים" יותר – אבל שם הסתיים הסדר. רק בערך 190,000 מבין 1.2 מיליון העקורים המוערכים מצאו את דרכם למקלטים מאורגנים. רוב האנשים נמצאים כעת מחוץ לטווח הראייה, שוהים במקומות לינה לא פורמליים, משכירים בתים במחירים מוגזמים, משתכרים בבתים ריקים וברי קומות, או נדחסים בבתים של חברים וקרובי משפחה. אוכלוסיה בלתי נראית זו מסבכת תגובה המומה ממילא.
הממשלה פתחה מבנים בסיסיים בתוך מקלטי חירום ומתחילה לייעד מוקדים לניהול חלוקת הסיוע. לבנונים רגילים הציעו את בתיהם ומשרדיהם, ומסעדות מחלקות ארוחות חינם. אבל סולידריות לא מספיקה כמעט.
פחד, חוסר אמון ומתחים עולים
פחד וחוסר אמון עדתי מפרקים כעת את המרקם החברתי השברירי של לבנון, ומאיימים על יציבותה. קהילות באזורים בעלי רוב נוצרי ודרוזי, החוששות שאירח משפחות עקורים מאזורים הקשורים לחיזבאללה יגרור אותן לסכסוך, מהססות יותר ויותר לפתוח את שעריהן. דיווחים אחרונים על ישראל המתמקדת בנכסים להשכרה בהם שוכנים עקורים, חיסכו את החששות הללו, והרתעו עוד יותר את פעולת האירוח.
הפחד הזה גדול מסתם תגובה אינדיבידואלית; זה גם מניע החלטות מדיניות. חלק מהעיריות כבר הכריזו שמסוכן מדי לארח עקורים פנימיים (עקורים) בשל החשש שישראל תכוון אליהם. ואכן, מוקדם יותר השבוע, פיגוע ישראלי יישר בניין בן שלוש קומות בכפר איטו, בעל הרוב הנוצרי בצפון, והרג לפחות 22 בני אדם, ביניהם 12 נשים ושני ילדים. בית המגורים הושכר לאחרונה למשפחה עקורה מהדרום, והאו"ם קרא לחקור.
שינוי זה בדפוסי העקירה מאיים לקרוע את המאזן העדתי השברירי של לבנון, והפגיעים ביותר – העקורים עצמם – הם שישלמו את המחיר הגבוה ביותר.
האופורטוניזם מלבה את הלהבות
תגובת הממשלה הייתה חלקית. תוכנית חירום מספקת מסגרת חשופה, אבל המציאות בשטח נואשת. פתרונות כמו מקלטים טרומיים ושינוי ייעוד של מבנים בבעלות ממשלתית, כולל אלה שבשליטת הבנק המרכזי של לבנון, הוצעו אך נותרו בעיקר בדיבור. בעלי אינטרסים, במיוחד במגזר הבנקאי ובקרב פוליטיקאים, אינם ששים לשקול בניינים מלבד בתי ספר. הם מכוונים לנכסי הבנק המרכזי (במקום הנכסים שלהם) כדי לפצות מפקידים שאיבדו חסכונות במשבר הפיננסי שהם גרמו. אופורטוניזם כזה נודף של התעלמות בוטה מאוכלוסיה שכבר סובלת משנים של מצוקה כלכלית, כעת מתווספת לסכסוך החמור ביותר מאז מלחמת האזרחים של 1975-1990.
במקום להסתבך, יש לפעול בטווח הקצר להרחבת יכולת המקלט הציבורי ולהקל על בתי הספר באמצעות כל משאב זמין – מקלטים טרומיים, מבני ממשלה, סיוע במזומן, כל מה שניתן לגייס.
היחידה הממשלתית לניהול סיכוני אסונות (DRM) התקדמה בהכשרת אנשים להפוך למוקדי מקלט ולנהל מקלטים קולקטיביים, אך אי אפשר להתעלם מהאוכלוסייה הבלתי נראית – הרוב המכריע מחוץ למערכת הפורמלית שאינה יכולה לנצל את המקלטים הללו. אם התגובה של לבנון לא תתחשב באנשים האלה, היא תתמוטט ברגע שכספי המדינה או האירוח שהם מסתמכים עליו ייגמרו – שניהם הולכים ומתדלדלים במהירות.
בטווח הבינוני, יש ליישם תוכנית שכירות בתמיכת הממשלה עם פיקוח על שכר הדירה כדי להגן הן על בעלי הבית והן על משפחות עקורות. התוכנית צריכה לשאוף לעבור מפתרונות רכוש פרטי לפתרון דיור ציבורי בזמן המהיר ביותר האפשרי, ולאפשר לממשלה קצת זמן לייעוד מחדש את הנכסים בבעלות המדינה, לשכן את העקורים ובסופו של דבר להחזיר ילדים לבית הספר.
הימנעות מעימות אזרחי
אם המשבר הזה הבהיר משהו, מדיניות הדיור ארוכת הטווח של לבנון זקוקה לשינוי גדול. הממשלה חייבת להתמודד עם בעיות מבניות בשוק הנדל"ן על ידי ויסות מחירים ומיסוי נכסים ריקים, המהווים את מוערך בכ-20 אחוז ממלאי הדיור. לבנון לא יכולה להרשות לעצמה לתת לספקולציות להרחיק את הדיור מהישג ידם של הנזקקים ביותר. לעקורים – בין אם לבנונים, סורים או כל קבוצה שולית אחרת – חייבות להיות הגנה משפטית מפני פינוי כפוי, והממשלה חייבת להבטיח להם גישה לשירותים בסיסיים כמו מים, חשמל ותברואה.
על ידי הטמעת העקרונות הללו באסטרטגיית דיור חירום, לבנון יכולה להתחיל לטפל בשברים החדשים במרקם החברתי שלה. האלטרנטיבה היא לאפשר לפחד, לחשדנות ולכוחות השוק לשלוט, וליצור מחדש את התנאים שהזינו את ירידת לבנון למלחמת אזרחים לפני עשרות שנים.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
