הפגיעה הקשה במתקני הגרעין באיראן: סוכנות הפיקוח הבינלאומית על הגרעין (סבא״א) פרסמה הלילה (שישי) הודעה דרמטית לפיה מתקן ההעשרה בנתנז נהרס לחלוטין בעקבות תקיפה אווירית, שככל הנראה בוצעה על ידי ישראל. מדובר באחד האתרים המרכזיים והרגישים ביותר בתוכנית הגרעין של איראן – מקום שבמשך שנים פעל בו מערך ענק להפקת חומר גרעיני שיכול לשמש גם לבניית פצצה. אם אכן מדובר בהריסה מלאה, זוהי מכה כבדה לטהרן ולתוכניותיה הגרעיניות.
המתקן בנתנז שוכן במדבר המרכזי של איראן, כ־250 קילומטרים מדרום מזרח לטהרן. הוא החל לפעול בתחילת שנות ה־2000 והיה מהאתרים השמורים ביותר במדינה. האתר כולל מבנים גדולים מעל פני השטח, אך עיקר הפעילות הגרעינית התבצעה מתחת לאדמה במתחם ענק שנבנה בעומק של עשרות מטרים, ומוגן בשכבות בטון עבות כדי לעמוד בפני תקיפות.
הפעילות המרכזית בנתנז הייתה "העשרת אורניום" – תהליך שמטרתו להעלות את ריכוז החומר הפעיל באורניום כך שיהיה אפשר להשתמש בו לדלק גרעיני, ובמקרים קיצוניים גם לייצור נשק. כדי לבצע את ההעשרה, האיראנים השתמשו במכשירים מיוחדים שנקראים צנטריפוגות. אלו צינורות מתכתיים ארוכים שמסתובבים במהירות עצומה, ודרכם מופרד החומר הפעיל מאורניום טבעי. ככל שיש יותר צנטריפוגות, אפשר להפיק יותר אורניום מועשר.
בעבר פעלו באתר כ־15,000 צנטריפוגות, כולל דגמים ישנים וחדשים. בחלק מהן בוצעו ניסויים להגיע לרמות העשרה גבוהות במיוחד – עד 60 אחוז, רמה שמתקרבת כבר ליכולת לייצר פצצה גרעינית. באתר הועסקו מאות מדענים, מהנדסים וטכנאים, והוא שימש גם לניסויים בפיזיקה גרעינית, בפיתוח גזים מיוחדים ובתחזוקת המערכות המתוחכמות.
מהי בעצם צנטריפוגה? מדובר במעין מכונה גלילית שמסובבת את גז האורניום במהירות אדירה – לפעמים עד 60 אלף סיבובים בדקה. בתוך המכשיר, החלקים הכבדים של החומר נעים החוצה, והקלים נשארים קרוב למרכז. כך אפשר להפריד ולהפיק את הרכיב הפעיל יותר – אורניום 235 – שיכול לשמש לכורים גרעיניים ולנשק. כדי להגיע לרמות ההעשרה הרצויות, מחברים הרבה צנטריפוגות בשורה, במה שנקרא "קסקדה".
האתר בנתנז לא היה חסין בעבר. הוא הותקף כבר ב־2010 בווירוס מחשב מתוחכם בשם Stuxnet שפגע באלפי צנטריפוגות, ושוב בשנת 2020 כשפיצוץ הרס חלק ממערך ההרכבה. גם ב־2021 דווח על תקלה חשמלית שפגעה בפעילות ההעשרה. אולם התקיפה הנוכחית שונה: לפי סבא״א, הפגיעה העכשווית הרסה את המתקן עד היסוד, כולל המבנים התת־קרקעיים. היא תיארה את הנזק כ"בלתי הפיך לשנים הקרובות".
למרות הפגיעות בעבר, איראן הצליחה לשקם את האתר בכל פעם תוך חודשים. הפעם, נראה כי הפגיעה הייתה בעומק התשתיות ולא רק בציוד. מומחים מעריכים שלבנות מחדש את כל המתחם ידרוש לא רק זמן רב, אלא גם משאבים עצומים, ואולי חיפוש מקום חדש לחלוטין.
מעבר למתקן שבנתנז, לאיראן יש עוד מספר אתרי גרעין פעילים, חלקם מוכרים ונתונים לפיקוח חלקי של סבא״א, ואחרים שמהווים מוקד למחלוקת בינלאומית. האתר הבולט ביותר אחרי נתנז הוא המתקן בפורדו, שנמצא דרומית לעיר קום, ונבנה בעומק של כ־80 מטרים בתוך הר, כדי להקשות על תקיפה מהאוויר. בפורדו מבצעת איראן העשרת אורניום ברמות גבוהות במיוחד, ואף הותקנו בו צנטריפוגות מתקדמות מהדור החדש. מתקן חשוב נוסף הוא באראק, שם נבנה כור גרעיני למטרות מחקר, שעתידו שנוי במחלוקת בשל פוטנציאל לייצור פלוטוניום – חומר נוסף שיכול לשמש לבניית נשק גרעיני. בנוסף, קיימים אתרים באיספאהאן, בהם פועלות מעבדות גרעין, מרכזים לחקר תהליכים רדיואקטיביים ומפעלי ייצור של דלק גרעיני.
על פי פרסומים זרים, ייתכן שגם קיימים אתרים סודיים נוספים, שאינם מדווחים לסבא״א, בהם מתבצעת פעילות גרעינית או פיתוח צבאי. משמעות הדבר היא שגם לאחר הפגיעה הקשה בנתנז, תוכנית הגרעין של איראן לא הושמדה לחלוטין, אך היא ספגה מכה קשה שעלולה לעכב אותה באופן ניכר. מנגד, חשוב לזכור שאיראן כבר הוכיחה בעבר עמידות והתמדה. השאלה כעת היא לא אם היא תנסה לחזור – אלא מתי, ואיך.
