איסלמבאד, פקיסטן – כשחסן עלי נפל למים הקפואים של הים התיכון, הוא חשב על שני ילדיו – על החיוכים שלהם, החיבוקים שלהם ותקוותיו לעתידם.
אחר כך הוא נזכר באחרים מהכפר הקטן שלו במחוז פנג'אב בפקיסטן, שחלמו להגיע לאירופה ותהה אם גם הם בילו את הרגעים האחרונים שלהם בים השחור כהה וחושבים על הבית ועל האנשים שהם השאירו מאחור. .
"שמעתי על כל כך הרבה אחרים", אומר חסן, מדבר בטלפון מושאל ממלאקאסה, מחנה פליטים ליד אתונה. כשהוא לא מסוגל לשחות, הוא אומר שהוא הרגיש בטוח שהוא יטבע.
ואז, הוא הרגיש את החבל – נזרק מספינת צי סוחר. "חזקתי בזה בחיי", הוא אומר.
חסן היה האדם הראשון שעלה על הסיפון בשעות המוקדמות של יום שבת, 14 בדצמבר, ליד האי היווני כרתים. רבים אחרים יבואו בעקבות מבצע החילוץ בן היומיים שכלל תשעה ספינות, כולל משמר החופים היווני וכן ספינות ומסוקים של צי הסוחר.
אבל לא כולם הצליחו.
הרשויות היווניות אישרו לפחות חמישה מקרי מוות ויותר מ-200 ניצולים, לאחר ארבעה פעולות חילוץ נפרדות של משמר החופים בסוף השבוע, אם כי המספר הכולל של הנעדרים עדיין לא ברור.
שלוש סירות שהובילו מהגרים התהפכו בין ה-14 ל-15 בדצמבר, סמוך לאי גאבדוס, שנמצא דרומית יותר לכרתים, וסירה נוספת התהפכה ליד חצי האי פלופונסוס.
משרד החוץ של פקיסטן אישר כי גופותיהם של חמישה אזרחים פקיסטנים נמצאו, בעוד שלפחות 47 פקיסטנים חולצו. שגרירות פקיסטאן באתונה מסרה כי לפחות 35 אזרחים פקיסטנים נותרו נעדרים.
"לחיות בכבוד"
מסעו של חסן החל כשלושה חודשים וחצי קודם לכן, כאשר בן ה-23 השאיר את אשתו ושני בניו הפעוטים בכפר שלהם ליד עיר התעשייה הגדולה גוג'ראט.
השלישי מבין חמישה אחים, הוא עבד באתרי בנייה כמתקן פלדה, והרוויח 42,000 רופי ($150) לחודש, אם הוא עבד 10 עד 12 שעות ימים, שבעה ימים בשבוע.
אבל לא משנה כמה קשה או זמן רב הוא עבד, הוא נאבק כדי להישאר צף כשהמחירים המשיכו לעלות.
"חשבון החשמל שלי יהיה בכל מקום בין 15,000 ($54) ל-18,000 רופי ($64) (לחודש)", הוא מסביר. "והמצרכים יעלו כמעט אותו דבר עבור המשפחה שלי, כולל הוריי ושני האחים הקטנים".
חסן נאלץ לעתים קרובות לקחת הלוואות קטנות בסוף החודש רק כדי להסתדר, והוא תמיד דאג מה יקרה אם יהיה איזה חירום, כמו מחלה במשפחה.
"בפקיסטאן, אי אפשר לחיות בכבוד על רווחים כאלה", הוא אומר.
זה דחף אותו לנקוט בצעדים נואשים. "אף אחד לא מסכן את חייו בצורה כזו מרצון", הוא מסביר.
חסן דיבר תחילה עם אשתו, אמו ואחיו הגדול והציע לו לעקוב אחר אחרים בכפר שלהם ולנסות להגיע לאירופה. משפחתו הסכימה והחליטה למכור חלקת אדמה קטנה, יחד עם התכשיטים של אמו של חסן, כדי לסייע במימון המסע.
הם גייסו כמעט שני מיליון רופי (7,100 דולר) כדי לשלם ל"סוכן" שהבטיח מעבר בטוח לאירופה. המשפחה שמעה על אנשים שעזבו אך מעולם לא הצליחו להגיע, אבל גם על אלה שהגיעו בשלום לאיטליה תוך ימים ספורים בלבד לאחר שעזבו את פקיסטן. חסן חש תערובת של חשש והתרגשות.
רק כמה שבועות לאחר מכן, הוא נפרד ממשפחתו ועלה על טיסה מסיאלקוט לסעודיה. הוא בילה שם יומיים לפני שטס לדובאי. מדובאי הוא טס למצרים ומשם יצא לטיסתו האחרונה לבנגאזי שבלוב.
"מוכה ללא רחמים"
בלוב נאמר לחסן שהוא יועלה על סירה שתיקח אותו לאיטליה, אך במקום זאת, הוא נלקח למחסן שבו יותר מ-100 איש היו מרותקים למרחק של 6 מטר על 6 מטר (20 רגל). x 20 רגל). רוב הגברים היו מפקיסטן. רבים היו שם במשך חודשים.
המבריחים לקחו את הטלפון, הדרכון והתרמיל של חסן ובתוכם כמה פריטי לבוש, ואת 50,000 הרופי (180 דולר) שנשא עמו.
חסן אומר ששומרים מלוב וסודאן צפו בהם כל הזמן והזהירו אותם שלא להרעיש.
"קיבלנו פרוסת לחם מדי יום", הוא מסביר ומוסיף: "השומרים אפשרו לנו הפסקה של חמש דקות לשירותים ביום".
הוא מתאר כיצד כל מי שהתלונן על מחסור באוכל או ביקש להשתמש בשירותים או במקלחת הוכה במוטות פלדה ובצינורות PVC.
"כל מה שהצלחנו לעשות זה להסתכל אחד על השני או ללחוש אחד עם השני קצת. כל מי שעשה קצת רעש, השומרים היו מתנפלים ופשוט מכים אותם באכזריות", הוא אומר.
לפעמים, הגברים היו מתחננים שישלחו אותם הביתה. אבל גם זה יקבל אלימות.
ואז, בתחילת דצמבר, השומרים אמרו לגברים שמזג אוויר גרוע פירושו שבמקום להישלח לאיטליה, הם יפנו ליוון. הם קיבלו 30 דקות להתכונן לעזוב את החדר שבו הוחזקו במשך חודשים. הטלפונים והדרכונים שלהם הוחזרו להם.
"כולם התחילו להתפלל"
חסן, שלא ראה את הים מעולם, היה מבועת. "התחננתי שישלחו אותי בחזרה לפקיסטן, אבל הם אמרו לנו, 'אין דרך חזרה. או ללכת קדימה או למות'", הוא אומר.
יותר מ-80 גברים נדחסו על סיפון סירת עץ רעועה שנועדה לשאת לא יותר מ-40 נוסעים, מסביר חסן.
הים היה בוגדני. חסן מתאר כיצד "רוחות סוערות וגלים ענקיים" הותירו את הגברים "ספוגים ומפוחדים".
"המנועים התקלקלו וכולם התחילו להתפלל", הוא אומר ומוסיף שהם היו בטוחים שהם הולכים למות.
ואז, לאחר 40 שעות בים, הסירה התהפכה וחסן והאחרים צללו לים התיכון.
"כשנפלתי למים, עצרתי את נשימתי", הוא נזכר, ומתאר כיצד ניסה להישאר רגוע.
"כשעליתי, בנס הצלחתי לתפוס את החבל שזרקה הספינה כדי להציל אותנו".
כשהוא נמשך לסיפון, חסן אומר שהוא התמוטט. הוא מאמין שזה נס שהוא שרד.
"לא שווה את הסיכון"
הניסיון של חסן הוא, למרבה הצער, לא יוצא דופן.
גוג'ראט, יחד עם ערים שכנות בפקיסטן כמו סיאלקוט, ג'לום ומנדי בהאודין, היא מוקד לאנשים שמנסים להגיע לאירופה. כשנתיבים יבשתיים נסגרים יותר ויותר, רבים פונים כעת לנתיב הים המסוכן דרך לוב.
על פי נתוני הנציב העליון לפליטים של האו"ם (UNHCR), יותר מ-190,000 מהגרים ופליטים הגיעו השנה לאירופה, מתוכם 94% – יותר מ-180,000 – עברו את נתיב הים המעורער.
נתוני UNHCR גם מראים כי השנה, קרוב ל-3,000 פקיסטנים הגיעו לחופי אירופה, רובם הגיעו לאיטליה וליוון. הנתון המקביל בשנה שעברה היה קצת יותר מ-8,000, המראה ירידה של לפחות 62 אחוזים.
באחת הספינות הטרופות הקטלניות ביותר בים התיכון, יותר מ-700 בני אדם, כולל קרוב ל-300 פקיסטנים, מתו כאשר אדריאנה, ספינת דייג מזדקנת, התהפכה ליד האי היווני פילוס ב. יוני 2023.
לפי הארגון הבינלאומי להגירה (IOM), 2023 הייתה השנה הקטלנית ביותר בים התיכון מאז 2016, עם יותר מ-3,100 מקרי מוות מטביעה.
כעת חסן נמצא במחנה מלאקאסה עם ניצולים מספינתו הטרופה ואחרים, כולל כמה מאלה ששרדו את אסון אדריאנה.
הוא מקווה בזהירות שהוא יוכל להתחיל לעשות איזושהי עבודה במחנה כדי שיוכל לשלוח כסף הביתה למשפחתו, איתה הוא מדבר פעם ביום כאשר הוא יכול לשאול טלפון.
יש לו מסר לכל מי ששוקל לצאת לאותו מסע.
"אחרי מה שחווינו, אני רק מפציר באנשים שלעולם, לעולם לא יעברו את המסלול הזה", הוא אומר. "זה לא שווה את הסיכון".
