עמאן, ירדן – דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, האמין כי זכרו של ה נכבהאו "קטסטרופה", בסופו של דבר יתפוגג עבור מאות אלפי הפלסטינים שגורשו באלימות ממולדתם על ידי מיליציות ציוניות ב-1948.
בשנת 1949, שנה לאחר ה מדינת ישראל נוצר, מדווחים שהוא אמר: "הזקנים ימותו והצעירים ישכחו".
זו תחזית שמשעשעת את עומר איהסאן יאסין, אופטיקאי מלומד בן 20 ודור שלישי לפליטים פלסטינים המתגוררים בבירת ירדן, עמאן.
"אנחנו נחזור, אני בטוח בזה", הוא אומר בתקיפות כשהוא מצביע על מפתח ברזל עבה שפתח פעם את הדלתות הכבדות לבית האבן של סבו וסבתו בסלמה, חמישה קילומטרים מזרחית ליפו, כיום חלק מתל. אביב בישראל.
המפתח מתגאה בתצוגה דמוית מקדש תוצרת בית המוקדשת לזהות הפלסטינית התלויה על הקיר של האופטיקאי המשפחתי שלו, לצד תצוגת משקפי שמש ומשקפי מעצבים.
הוא מכיל אוסף של מזכרות, כולל גושי חול ואדמה שהוברחו מרצועת עזה ומיפו על ידי חברי משפחה במהלך השנים.
אביו של עומר, איהסאן מוחמד יאסין, מרים קצת אדמת יפו בחרדת קודש עדינה, ומאפשר לה לעבור בין אצבעותיו לתוך קערה קטנה.
בית המשפחה נשרף במהלך הראשון ערבי-ישראלי מלחמה (מאי 1948 – ינואר 1949), מסביר בן ה-58, אך המפתח נותר ירושה ועומד כסמל להתנגדות וזכות השיבה.
איהסאן חי כל חייו באל-והדאת, מחנה פליטים פלסטיני כאוטי והומה הממוקם בפרבר היי אל-עוודה שבדרום מזרח עמאן.
המחנה היה אחד מארבעה שהוקמו בירדן לאחר הנכבה כדי לאכלס עשרות אלפי פליטים פלסטינים, אך כבר מזמן צמח מעצמו וכעת הוא נמס בצורה חלקה לאזורים שמסביב של דרום מזרח עמאן.
כמו פלסטינים רבים שחיו כל חייהם במחנות הללו, איהסאן עדיין רואה בכך פתרון זמני לפני שמשפחתו תוכל לחזור למולדתם.
הוא נושם נשימות ארוכות כשהוא נזכר בזיכרונות שהעבירו הוריו. מאחוריו מצטופפות תמונות של אינטלקטואלים פלסטינים, בהם המשורר והסופרים מחמוד דרוויש וע'סן כנפאני.
תיאוריו העזים של איהסאן מציירים תמונה של משפחה שחיה בקהילה מלוכדת שהייתה מרחיקה את הערבים בחצר הפנימית המסורתית של ביתם, שרה ורוקדת ומוקפת בפירות, לרבות תפוזי יפו הידועים בעולם, שגשגו בטמפרטורה הממוזגת. אקלים ים תיכוני.
הזיכרונות המאושרים מתפוגגים לזכרונות של אלימות לאחר ה ההגנהכוח חצי-צבאי ציוני, קרע את הכפר.
הוא שולף מקל הליכה שהיה שייך לאמו, ועליו חרוטים מילים של שיר שכותרתו Oummi (אמא שלי).
אסיל יאסין, בתו החביבה בת ה-28 של איהסאן, מצטרפת לאביה ואחיה כשהם מהדקים את המקל וחגורים שירה מאולתרת.
איהסאן ממשיך, אבל דבריו מדשדשים, ועיניו חושפות טראומה דורית עמוקה.
כשהוא חוזק את המפתח בחוזקה באגרופו, הוא מספר שהרשויות המקומיות אמרו להוריו שהם יכולים לחזור תוך שבוע, לאחר שהאלימות תסתיים, אז הם תפסו את המפתח שלהם, ארזו כמה מזוודות ויצאו לרצועת עזה.
"אני לא יודע מי מכר את המולדת שלנו. אבל ראיתי מי שילם את המחיר"
שבוע הפך ל-19 שנים לפני שהמשפחה נעקרה פעם נוספת, כאשר ישראל כבשה את השטח הפלסטיני שנותר במלחמת 1967, אירוע המכונה גם "נקסה", כלומר נסיגה או תבוסה.
אמה של איהסאן, שהייתה בחודש השישי להריונה, נאלצה לצעוד עמו מעזה לעמאן, טרק מתיש בן חודש שלקח אותה בחום הלוהט של מדבר הנגב.
