"מי שיישאר עד הסוף יספר את הסיפור. עשינו את מה שיכולנו – לזכור אותנו. "
אלה היו המילים ד"ר מחמוד אבו נוג'אילה כתב ב- 20 באוקטובר 2023 בבית החולים אל-עוודה במחנה הפליטים של ג'בליה. הוּא שרבט אותם בדיו כחול על לוח לבן המשמש לוחות זמנים לניתוחים. הם היו עדות לחוסן, מסר סופי של התרסה.
חודש לאחר מכן, נוג'אילה הגדיר מחדש את הממדים המוסריים של השבועה הרפואית לא במילים, אלא בדם שלו. שביתה אווירית ישראלית בבית החולים הרגה אותו ושניים מעמיתיו, ד"ר אחמד אל סהר וד"ר זיאד אל-טאטארי.
דבריו של נוג'אילה נשארו איתי 15 חודשים, כשהתבוננתי באימה כיצד המערכת הרפואית בעזה שקיוויתי לעבוד בה הופצצה להריסות, הרופאים שקיוויתי ללמוד מהם – נהרגו, עונו, נעלמו בכוח.
כל היבט בחיים הוכתמו על ידי המוות. כל זיכרון חם פלש על ידי אימה. כל וודאות הוחלפה על ידי תהום של הלא נודע.
בית החולים אל-שיפה בעיר עזה, שם התנדבתי במחלקת החירום רק חודש לפני תחילת רצח העם, פשטה, פשטה ונשרפה. זה היה בית החולים הגדול ביותר של עזה, שסיפק טיפול קריטי שלא ניתן היה לקבל במקום אחר ואשר הרכיב צוות של רופאים מיומנים מאוד.
זה לא היה רק מקום של ריפוי אלא גם מקלט לעקורים. בסופו של דבר זה הפך לבית קברות.
בית החולים לחברות טורקית-פלסטינית, שם הצטרפתי לפרויקט אוניברסיטאי בנושא מודעות לסרטן השד, הופצץ, ואז נציר ונסגר, ומטופליו נותרו למות לאט, בחוסר אונים. גורלו של בית החולים לסרטן היחיד בעזה נחתם על ידי מיקומו – שוכב בתוך "ציר המוות" – מה שהצבא הישראלי מכנה את מסדרון נצרים, אותו הקים וכבש כדי לחלק את עזה לצפון ודרום.
בית החולים אל-קדס בעזה עזה, שם סבתי ניתוח קריטי שביצע ד"ר מוחמד אל-רון, מנתח מסור ומיומן, הותקף והופץ. ואז הוא היה נציר, מנותק מהעולם – הצוות הרפואי, המטופלים והאזרחים העקורים שלו נלכדו בפנים ללא אוכל או מים. בסופו של דבר, כולם גורשו בכוח, ובית החולים הועבר משירות.
בהמשך נודע לי כי אל-רון נעלמה בכוח מבית חולים אחר בצפון עזה ועונה בצינוקים ישראלים. כאשר התגלה חודשיים לאחר מכן, הוא איבד 30 ק"ג (65 קילוגרם). הוא עדיין היה אחד המזל.
ד"ר אדנאן אל-בורש, מנתח מוביל בבית החולים אל-שיפה, עונה למוות.
ד"ר חוסאם אבו ספיה, ראש בית החולים כמאל אדואן, נשאר בשבי ישראלי, שם עונה והתעלל בו.
יותר מאלף עובדים רפואיים נהרגו בעזה. יותר מ -300 נעלמו בכוח.
ניכר באופן בוטה שעובדי שירותי הבריאות הם יעדים בעזה. תרגול רפואה הפך למקצוע קטלני.
עם זאת אני לא מרגיש מפוחד או מיואש. הרופאים שעמדו על מטופליהם וסכנו את חייהם במהלך רצח העם הפכו להשראה: אבו ספיה, ד"ר גאסן אבו סיטה, ד"ר מוחמד אבו סלמיה וכל כך הרבה אחרים.
אחותי שלי ד"ר מרים סאלמה אבו הלוב הייתה דוגמא בהירה עבורי. היא עובדת כרופאי ילדים בבית החולים אל-אקסה מאדסא, בית החולים התפקודי היחיד שנותר בדרום, המום ונמתח מעבר לגבולותיו. היא נלחמת לצד עמיתיה, מעידה על האימה – ילדים שנפצעו, יתומים, שרפו, תזונה, קפואים למוות.
למרות שהייתי עד להשמדת מערכת הבריאות של עזה ורצח המוני של עובדי הבריאות הפלסטינים, הנחישות שלי להיות רופא התחזקה רק ב -15 החודשים האחרונים. עזה זקוקה לבניה ובנותיה יותר מתמיד. אז זו חובתי המוסרית, הפטריוטית והאנושית ללמוד קשה ולהפוך לרופא הכי טוב שיכול להיות.
בינואר 2024 הייתה לי הזדמנות לעזוב את עזה, אבל סירבתי. איך יכולתי לנטוש את הבית שלי כשהכי צריך אותי?
נעקרתי ממחנה הפליטים של נוזיראט, סחבתי את ספרי הרפואה בתרמיל שלי ונצמדתי בתקווה העמומה שלמידה אלקטרונית שסיפקה לאחר שכל שש מאוניברסיטאות בעזה נפגעו או נהרסו קשה.
עברתי מאמרי מחקר דקות לפני שההזמנה השנייה שלי פינוי. לא ידעתי לאן אני אלך. לא ידעתי אם יהיה חיבור לאינטרנט. אפילו לא ידעתי אם אשרוד. אבל באותו הרגע לא יכולתי להשאיר את עבודתי לא גמורה.
התחננתי לאבי לחכות. רק תן לי לסיים את המשימה האחת הזו.
סיכמתי את חיי. סיכמתי את משפחתי. ובכל זאת, נשארתי שעתיים יותר – בהפצצה, עברתי מאמרי מחקר.
אני אחד ממאות סטודנטים לרפואה בעזה שלמרות הכל רוצים להישאר. כולנו נמצאים בשלבים שונים של אימונים, להוטים להתחיל את הקריירה המקצועית שלנו בין השרידים המרוסקים מבתי החולים בעזה, בהדרכת ניצולי ההתקפה הזו.
ישנם סטודנטים לרפואה ועובדים שמחכים נואשות לחזור הביתה ולשרת. אחת מהן היא אחותי ד"ר אינטימה סלמה אבו הלוב, שזכתה בתואר ראשון בניתוח שיניים בעזה ואז רדפה אחר תואר שני ודוקטורט בבריאות הציבור וצדק חברתי בחו"ל.
בדצמבר, נגד כל הסיכויים, סיימו 80 סטודנטים לרפואה באוניברסיטת אל-אזהר והפכו לרופאים מוכנים להציל חיים.
אני עצמי מתוכנן לסיים את לימודיו בשנת 2028. אני נחוש להפוך לנוירוכירורג. לעזה. לסבתא שלי, קדוש בשנה שעברה. עבור ההורים שלי, שהקריבו הכל כדי לעזור לי להמשיך בחלום הזה. לכל עתיד גנוב. לכל בית חולים הרוס. לכל רופא שאבד.
עברתי את זה, ד"ר אבו נוג'אילה. ואני אשא את הסיפור שלך ושל אלה של רופאים פלסטינים אמיצים אחרים איתי.
לא נובס.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
