בעוד המירוץ לנשיאות בארצות הברית מתחמם, שני המועמדים – סגנית הנשיא קמאלה האריס והנשיא לשעבר דונלד טראמפ – התעמתו במגוון נושאים. בין אם מדובר בהגירה, זכויות רבייה או הוצאות חברתיות, השניים ביקשו לגבש את הבסיסים שלהם על ידי תקיפת אחד את השני על מה שהם רואים כדאגות המרכזיות של הבוחרים.
עם זאת, יש נושא אחד שעליו נראה שהם מיישרים קו: סין. למרות שיש להם חזונות שונים כיצד לנהל את מדיניות ארה"ב כלפי המעצמה המאתגרת את עמדתה של וושינגטון על הבמה העולמית, נראה שהם מסכימים שזהו איום שצריך להכיל.
איך הם מציעים לעשות את זה? נראה שהאריס מציע המשך למדיניותו של הנשיא ג'ו ביידן. היא תבקש להגביר את שותפויות הביטחון ארוכות השנים של ארה"ב באסיה על ידי הפיכתן לבריתות כלכליות, תוך הנפת "מקל גדול" נגד אלה המבקשים להפר את הסנקציות של ארה"ב אפילו במדינות השותפות.
האריס גם ימשיך ככל הנראה לדחוף ל"ביטול סיכונים" מסין, מדיניות של העברת תעשיית הייצור אל מחוץ לטריטוריה הסינית – שממשל ביידן קידם כמשהו שיכול להועיל למדינות שלישיות. במקרה של כמה שותפים מרכזיים כמו וייטנאם, זה היה המקרה; המדינה ראתה צמיחה משמעותית של FDI כאשר מספר חברות מערביות העבירו את פעילותן לשם.
הדמוקרטים גם להוטים להציב את ה-CHIPS ואת חוקי הפחתת האינפלציה – השואפים לקדם ייצור מקומי של שבבים ואנרגיה נקייה, בהתאמה – לא רק בלב האג'נדה המקומית שלהם, אלא גם להגדיר אותם כמשרות חוזרות ותעשיות "נגנבות" על ידי בייג'ין.
טראמפ, לעומת זאת, הכפיל את הרטוריקה "אמריקה תחילה" של הקמפיינים הקודמים שלו ואף הרחיק לכת. המדיניות הכלכלית הרחבה יותר שלו נשענת על חזרה למכסים רחבים בסגנון המאה ה-19 על כמעט כל היבוא של ארה"ב, במיוחד על המכסים המוחצים נגד בייג'ינג.
באמצעות מדיניות זו הוא השפיע בצורה המשמעותית ביותר על המדיניות הגיאו-כלכלית של ארה"ב. כיום, אין סיעה של המפלגות הדמוקרטיות או הרפובליקניות שקוראת לעסוק באופן פעיל עם סין.
מתעלמים בשקט מאג'נדת הסחר החופשי ששלטה בשני צדי המעבר ב-25 השנים שבין קריסת ברית המועצות לעליית טראמפ לשלטון. כשזה מוזכר, זה לזפות את יריביו הפוליטיים.
הקמפיינים של טראמפ והאריס מציעים אפוא חזונות טקטיים שונים של אותה אסטרטגיה – הגנה על האינטרסים הכלכליים של ארה"ב על ידי דחיפה והתרחקות מהאינטרסים של סין. אבל שניהם לא הביאו בחשבון את העובדה שרוסיה הרבה יותר אגרסיבית היא גם איום על הסדר הכלכלי הבינלאומי הנשלט על ידי ארה"ב, והתמודדות עם בייג'ינג ומוסקבה בו זמנית תהיה מטופשת.
ארה"ב חייבת להכיר בכך שסין חשובה הרבה יותר מבחינה כלכלית למדינות שנקלעו ליריבות עולמית זו, כולל בעלות ברית. זה נכון לגבי גאורגיה וקזחסטן – שתי מדינות שלא אימצו את משטר הסנקציות המערביות נגד רוסיה אך סימנו ציות מסוים לו – כמו לגבי גרמניה ואיחוד האמירויות הערביות, שסין היא שותפת סחר חשובה כמעט באותה מידה עבורן. כמו ארה"ב.
"המסדרון האמצעי" של הסחר האירו-אסייתי שהמערב ביקש לקדם כדי להרתיע את השפעתה של רוסיה באזור אינו הגיוני ללא הקנייה של בייג'ין. יתר על כן, דחיפה קשה מדי נגד סין מסתכנת בתגובת נגד שבמקרה הטוב תערער או עשויה אף להפוך חלק מההתקדמות שנעשתה בריסון האג'נדה הגיאו-כלכלית של רוסיה.
חשוב כאן להצביע על התלות ההולכת וגוברת של מוסקבה בשכנתה הגדולה. מאז הפלישה בקנה מידה מלא לאוקראינה בפברואר 2022, סין הפכה לאחת משותפות הסחר הבכירות של רוסיה וכן לספקית גישה לשווקים בינלאומיים המרוסנים אחרת על ידי סנקציות מערביות, כאשר חברות רוסיות מבקשות להשתמש במטבע הסיני, יואן, לסחר עם אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה.
אבל למרות הסנקציות ההולכות וגוברות תחת ממשל ביידן על הסחר הסיני, בייג'ין עדיין לא אימצה במלואה את חזון הסדר העולמי של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. סין אכן תומכת ברטוריקה שלו, במיוחד בפסגות של מה שנקרא מדינות BRICS שבהן ביקורת על המערב וארה"ב בפרט היא הטעם הסטנדרטי.
בייג'ינג לא ששה לערער ישירות על הסנקציות של ארה"ב על רוסיה או לדחוף חזק לגוש מטבע חדש שיאתגר את הדומיננטיות של הדולר האמריקאי. בנקים סיניים, למשל, צמצמו באופן משמעותי בהצעת סחר ביואן עבור צדדים נגדים רוסיים בעקבות הגברת האיומים על סנקציות משניות בארה"ב. התקשורת הרוסית, כולל כלי תקשורת פרו-פוטין באופן סלאבי, ציינו את האתגרים הללו; התקשורת המערבית עשתה עד כה בתדירות נמוכה יותר.
אפילו בפרויקטים כלכליים מכריעים, כמו בניית צינור גז גדול חדש בין רוסיה לסין המכונה Power of Siberia 2, בייג'ין נזהרת מהתחייבות יתר. הוסכם עקרוני שבועות ספורים לפני הפלישה בקנה מידה מלא לאוקראינה, לא הושגה התקדמות בשיחות סביב פיתוחה. מונגוליה, שדרכה מתוכנן לעבור הצינור, ציינה לאחרונה כי היא לא צופה שהוא יושלם בארבע השנים הקרובות.
אם הנשיא הבא של ארה"ב יחליט לנהל מלחמה כלכלית דו-חזיתית עם רוסיה וסין, זה ידחוף את בייג'ינג לעמדה של מוסקבה. נכון לעכשיו, נשיא סין שי ג'ינפינג רואה במדינתו את המרכז הראוי של הסדר הכלכלי הבינלאומי המתהווה, העוקר את ארה"ב. לעומת זאת, פוטין מאמין שצריך להרוס את הסדר הכלכלי הבינלאומי הקיים, גם אם רק הריסות יישארו ברגע שהוא נעלם.
לכלכלה התלויה בסחורות של רוסיה אין סיכוי להיות מעצמה כלכלית גדולה כמו ארה"ב. לכן, היא מקווה שבכך שתפיל את כולם היא תוכל להתחרות כאחת מכוחות כלכליים מתונים רבים.
חשיבה זו נמצאת בבסיס הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה והנכונות שלה לעשות פוליטיזציה של הכל – משווקי הלוואות ריבוניות ועד סחר בגז לאחריו. סין היא ללא ספק מתחרה כלכלית גדולה עבור המערב וארה"ב באופן שרוסיה לא יכולה לתלות תקוות להיות בעתיד הנראה לעין, אבל הרקורד שלה בפלישה לשכנים הוא הרבה פחות בולט מזה של רוסיה.
הלוחמה הכלכלית שלה נדחקת במידה רבה גם לניסיון לשפר את מעמדה באמצעות הלוואות אסטרטגיות, מטרות מוסדיות חדשות כגון הפעלת מרכזי בוררות מהמערב ועד סין וסבסוד מדינה לתעשיות קריטיות. בקיצור, זו תחרות שארה"ב יכולה להתמודד איתה ונגדה בטווח הארוך, בעוד שהאיומים של פוטין, סובלנות הסיכון והנכונות לנהל מלחמה בולטים הרבה יותר בטווח הקצר.
לכן, הגיוני יותר להמשיך בשיתוף פעולה מוגבר עם סין כעת, או לפחות לנסות להבטיח שתמיכתה ברוסיה תהיה מוגבלת ככל האפשר. הקרב על היכן יתנהלו שרשרת הייצור והאספקה של רכב יכול לחכות. ההיגיון הזה אמור להחזיק אפילו לקולות ארה"ב הניצים ביותר על סין – הדחת האיום של רוסיה היום תשאיר את ארה"ב ובעלות בריתה במקום הרבה יותר חזק כדי להתחרות על סין בעתיד.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
