מחנה הפליטים של שאטי, עזה – בתוך אוהל מחניק בשאטי, אחד ממחנות העקירה הצפופים של עזה, רנם בן ה -30 אבו אל-אייש דואג לאחיותיה, אסיל, 51 ואפא, 33.
הם יושבים קרוב לראנם, צוחקים לפעמים ואחרים מתעצבנים כאשר זעקותיהם של ילדים שמשחקים בחוץ מתרוממים מדי.
ASEEL ו- AFAF סובלים ממחלות צליאק ומוגבלות אינטלקטואלית הפוגעות בדיבור, הבנתם והתנהגותם – מצבים שרק העמיקו תחת זן המלחמה והעקירה.
הם נאבקים להתבטא, לעתים קרובות מוצפים מהסביבה שלהם, מסביר רנם. אמנם היא לא יודעת את המונח הרפואי למצבם, אך התסמינים לעיתים משקפים את תסמונת טורט.
'אנשים צוחקים, זה הרס אותם'
האוהל הצפוף מקלט שבעה בני משפחה: Raneem, שתי אחיותיה, הוריהם הקשישים ואחות אחרת עם בעלה.
אמה של רנם שברירית, ואביה עדיין מתאושש מפציעה שנגרמה במלחמה הבלתי נלאית של ישראל בעזה, ומותיר את רנאם לכתף את הטיפול שלהם לבד.
המשפחה נהגה להתגורר בבלוק 2 של מחנה ג'בליה, עד שישראל הרסה את ביתם לפני שמונה חודשים. מאז הם עברו מבתי קרובי משפחה למקלטים מאולתרים, ואז לבית ספר צפוף של האו"ם.
עכשיו הם נמצאים באוהל הזה, שמלכודת מחליפה חום בצהרי היום ומאפשרת לקור המרה לחלחל דרך קירותיו הדקים בלילה.
פרטיות וכבוד הם כמעט בלתי אפשריים באוהל הצפוף. "כשהם צריכים להשתנות, אנו מנסים לגרום לאחרים לצאת החוצה", אומר רנם. "אבל זה לא תמיד אפשרי."
עם זאת, זהו רק חלק מהסדר של ASEEL ו- AFAF, המציקים מדי יום בגלל תנאיו.
"אנשים לא מבינים מה עוברות אחיותיי", אומר רנם ברכות. "הם שופטים לפי הופעות, בהנחה שהם בסדר. אבל הם לא. הם זקוקים לטיפול, סבלנות, כבוד."
החיים במחנה מציפים את אסיל. "היא מתקשה להתמודד עם רעש או שינויים פתאומיים", מסביר רנם. "כשזה קורה, היא מתבצעת במצוקה – היא צועקת, בוכה, לפעמים מתרוצצת."
אפאף, בינתיים, נאבק בתנועות לא רצוניות והתנהגויות אימפולסיביות. "ויכוח קטן או קול חזק יכולים לעורר אותה", מוסיף רנם.
"היא לא יודעת לשלוט בזה", היא אומרת, מה שהופך את זה ליותר עצוב שאפאף מכוון לעיתים קרובות ללעג, במיוחד על ידי ילדים.
שימוש בחדרי אמבטיה משותפים מביא השפלה חוזרת ונשנית. "כל ביקור בשירותים הופך למחזה. אנשים צוחקים, מעירים הערות אכזריות וזה הרס אותם", אומר רנם.
ישראל לקחה את המגן שלהם
המכה הגדולה ביותר של המשפחה הגיעה לפני חצי שנה, כאשר מוחמד, אחיו בן ה -22 של רנם, נלקח על ידי ישראל.
מוחמד הלך לבית החולים כמאל אדואן לניתוח לאחר פציעה ביד. בזמן שהיה שם, ישראל פשטה על בית החולים ב- 25 באוקטובר ותפסו את מוחמד. מאז, המשפחה לא יודעת דבר על מקום הימצאו.
מוחמד היה האחים הכי מיומנים בניווט בעולם החיצון. "הוא קיבל את התרופות שלהם, ניהל ביקורי בית חולים, עסק בסוכנויות סיוע", מסביר רנם. "בלעדיו אנחנו לגמרי לבד."
מאז מעצרו, האחיות מתמודדות עם מחסור במחסור במזון וחוסר טיפול רפואי. "הוא היה המגן שלהם," אומר רנם וקול שלה נשבר. "עכשיו אין לנו אף אחד."
בין מרץ ומאי, הפצצה התגברה שוב עקרה 436,000 פלסטינים, רבים בפעם השנייה, השלישית או הרביעית מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023. עבור משפחות כמו של Raneem – כבר באוהלים או מקלטים – כל גל אלימות חדש פירושו להתחיל מחדש, לעיתים קרובות ללא אוכל או רפואה.
עבור ASEEL ו- AFAF, אפילו תזונה בסיסית היא איומים. הסובלים מצליאק אינם יכולים לאכול גלוטן, מה שפוגע במעיים הדקים שלהם.
בעזה מורעבת בה אין מעט מה לאכול מלבד לחם פלורי חיטה, המכיל גלוטן, אין סיכוי קטן ש- Raneem יכול למצוא ירקות או בשר לאחיות, במיוחד עם מוחמד עצור.
ללא קמח ללא גלוטן, ASEEL ו- AFAF מסתכנים בתזונה קשה, והם קיבלו כמות קטנה להפליא של 80 טונות של קמח ללא גלוטן שסוכנויות הסיוע הועברו עד כה לעזה.
חלק גדול ממנו נחסם בגבולות סגורים, כבישים פגומים ומערכות הפצה שבורות. "המעט שמגיע אלינו יקר מדי או מאוחר מדי", אומר רנם.
מתחנן לאמפתיה, שוב ושוב
לפני המלחמה היו אסיל ואפא טיפול רפואי שגרתי בבית החולים כמאל אדואן.
תנאיהם דרשו תזונה מיוחדת, תרופות וטיפול רגיל, צרכים שכמעט בלתי אפשריים לעמוד בהם.
המומחה הפסיכולוגי ד"ר שרה אל-וואידי אומר כי המלחמה החמירה בחדות את השוליים של אנשים עם מוגבלות בעזה.
"ראינו שאנשים עם מוגבלות נפרדים מאזורי העקירה של (משפחותיהם) – חלקם נעדרים לתקופות ארוכות, למרבה הצער מצאו לאחר מכן נפטר", היא מסבירה.
דוח של 2025 מעריך שלפחות 15 אחוז מהאוכלוסייה העקורים של עזה חיים עם מוגבלות, והם צריכים לנווט במקלטים המאולתרים, בין אם במאהלים, בתי ספר או בתי חולים, חסרי רמפות מתפקדות, שירותים מותאמים ונגישות בסיסית.
Raneem נלחם גם בסטיגמה חברתית, ולמרות מאמציה – שיחה עם שכנים, מבקשת תמיכה מצד זקני הקהילה – בורות נמשכת.
"אנשים מעוררים אותם, לועגים להם. כל מה שאנחנו מבקשים הוא הבנה," היא אומרת.
חלק מהזקנים מזמינים מדי פעם את האחיות לאוהליהם לביקור, רגעים קצרים של הפוגה במציאות יומית בה אין להם שום תמיכה רפואית או חברתית עקבית.
"נעקרנו שוב ושוב, מג'בליה למערב, אחר כך עיר עזה," מספר רנם. "כל מקום חדש, עלינו להתחיל מחדש, להסביר את מצבם, להתחנן לסבלנות.
"אלה לא רק קורבנות מלחמה," היא מתחננת.
"הם אנשים פגיעים שנשכחו על ידי העולם."
