חאן יונס, עזה – מה זה אומר להיות רעב במשך חודשים?
בעזה, שבה יותר מ-43,000 מאיתנו נהרגו בהפצצות ובפלישות הקרקעיות של ישראל – ועוד אלפים רבים אבדו, חשש למוות, מתחת להריסות – נענשנו ברעב כבר יותר משנה.
במלחמה, הישרדות הופכת למוקד היחיד, ורעב הוא תזכורת מתמדת לכך. נאלצנו להיות רעבים – לא בחרנו בזה.
אנחנו נאבקים כדי לשרוד תחת הפצצה ישראליתאבל אנחנו נכשלים.
התברר לנו שהמטרה של הצבא הישראלי היא הפצת רעב בכל רצועת עזהמצפון לדרום. הפחד מרעב היה קבוע מאז ההתחלה.
כרגע אנחנו חיים על ארוחה אחת ביום. איך הגעתי לשנוא את השאלה: "מה אנחנו יכולים לאכול?"
הגבינה שאנו אוכלים לארוחת הבוקר היא אותה גבינה שאנו אוכלים לארוחת הערב. פיתחתי סלידה מהסוג הזה של גבינה, אבל זו האופציה היחידה שיש לנו.
אחותי ואמא שלי מתעוררות כל בוקר והולכות לשוק ומחפשות כל אוכל שימצאו לילדים של אחותי, לאחי שהולך לעבודה או לאמא שלי שצריכה לאכול כדי לקחת את התרופה שלה.
הם בדרך כלל חוזרים מושפלים כי אין שום דבר בשוק.
פעם חשבנו שאולי רק בשכונה שלנו אין אוכל, אז היינו מתקשרים לחברים ולקרובי משפחה שלנו באזורים אחרים. אבל הם אמרו לנו בכל פעם שאין אוכל בשווקים שלהם מלבד קצת קופסאות שימורים.
כשאנחנו יוצאים, אנחנו רואים את פניהם האומללות של המוכרים שנראים כאילו דאגות העולם מכבידות על ליבם.
כשאנחנו מדברים איתם הם בקושי עונים כי אין מה לקנות. כל יום הם אומרים את אותו הדבר: "המעבר עדיין לא נפתח".
יש מוכר ירקות בשכונה שלנו, דוד אחמד, שמכיר אותנו היטב. באנו לסמוך עליו מאז תחילת המלחמה הזו.
הוא נהג למכור את התוצרת שלו בשוק הראשי אבל נאלץ לעבור אחרי ההפצצות וההרס, עכשיו הוא מוכר בשכונה שלנו.
חיינו יחד בנסיבות קשות כמו המחסור בירקות ופירות עליית מחירים מפחידה.
עכשיו, אין שום דבר על הדוכן שלו חוץ מכמה פלפלים, חצילים ומעט לימון.
המסכן הזה, מתבייש לענות על שאלותינו.
מורעב כשהעולם שותק
הצבא הישראלי מרעיב אותנו בכוונה. מעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום לישראלים), שדרכו סיוע כלשהו הגיע מוקדם יותר השנה, סגור במשך חודש.
הוא היה סגור, נאמר לנו, לרגל החגים היהודיים אך מאז לא נפתח מחדש.
אנשים חיכו וקיוו שסוף החג מתקרב והמעבר ייפתח בקרוב, אבל זה לא קרה.
נשללו מכבודנו כבני אדם. אני לא מאמין במה אנחנו חיים.
אני מסתכל על המשפחה שלי ומרגיש כל כך כועס שזה יכול להיות כל כך מפחיד והעולם שותק על מה שאנחנו חיים.
הפנים שלנו הפכו כל כך חיוורות ואנחנו נראים כל כך עייפים.
אנחנו בקושי יכולים לעשות פעילויות יומיומיות רגילות. אנחנו חיים רק על ארוחה אחת ביום – אם זה. זו אותה ארוחה כל יום.
אחי מוחמד, שעובד במה שנשאר מבית החולים נאצר, התרגל ללכת לעבודה בלי לאכול.
הוא נהג להרגיע אותנו שהוא יכול לקנות אוכל בשוק הסמוך ולאכול עם הקולגות שלו, אבל אז הוא התחיל לבקש שנכין לו כל מה שאנחנו יכולים כי אין אוכל בשוק.
אם הוא לא יאכל כלום לפני שהוא יוצא, הוא לא יוכל לעבוד ולהישאר ער כל הלילה בעבודה.
אמא שלי צריכה לאכול כשהיא לוקחת את תרופות לחץ הדם שלה ואת תרופות העצמות והעצבים שלה. הטבליות מזיקות אם נלקחות על בטן ריקה.
לאחרונה היא נאלצה לקחת את התרופות שלה בלי אוכל כי אין מה לאכול.
אני מרגיש נואש אליה. אני כל כך מפחדת שהיא תפתח כיב קיבה.
הילדים של אחותי, ריטאל ואדם, מבקשים אוכל ללא הרף.
הם אומרים לנו שהם משתוקקים לעוף ובשר אדום, צ'יפס, ביסקוויטים ומיץ. אנחנו לא יודעים מה להגיד להם.
התחלתי להגיד להם את האמת, שהצבא הישראלי סגר את המעבר. אדם, בן השלוש, משיב שהוא עומד לפתוח את המעבר. לא ניתן לו להבין את המצב.
כשהאחיינית שלי רואה אוכל באינטרנט, היא שואלת אותנו למה אנחנו לא אוכלים ככה. למה שלא נקנה עוף?
כשאדם הולך לשוק עם אמו, הוא שואל את המוכרים: "יש לכם עוף? אני רוצה לאכול אורז, עוף ותפוחי אדמה".
המוכרים מכירים את אדם היטב והם הפכו מושקעים במציאת עוף עבורו.
הם תמיד שואלים אותנו: "אדם אכל היום?"
אתה לא יכול לקצוב ילד
לפני יומיים הגיעה שכנה לביקור. ראיתי שהיא ירדה הרבה במשקל.
נושא השיחה העיקרי הוא תמיד אוכל בימים אלה. היא שאלה אותנו מה אכלנו באותו יום. האם אכלנו משהו שונה?
היא סיפרה לנו שהיא אוכלת רק מעט זעתר כל יום ולא יכולה להרשות לעצמה עגבניות, שהן עכשיו 55 שקל (20 דולר) לקילו – אם תמצא אותן.
היא אמרה שהיא הולכת לשוק כל יום כדי לבקש מהמוכרים אוכל או כל דבר שאפשר לבשל. היא סיפרה לנו שהיא התחילה להרגיש נבוכה מול המוכרים, נבוכה מכך שהיא תמיד רעבה ומחפשת משהו לאכול.
"אני חולת סוכרת ואני צריכה אוכל כל יום", אמרה. "אני משתוקק להכל."
היא סיפרה לנו שהיא מתקשרת לכל קרוביה ומבקשת מהם לקנות לה כל מזון שהם יכולים למצוא, אבל הם לא יכולים כי הרעב שורר בכל חאן יונס עכשיו.
אנחנו חיים את הרעב הזה בצורה כלשהי מאז תחילת המלחמה.
אני זוכר איך היינו הולכים לחפש אוכל למטה ברפיח לפני המבצע הקרקעי שם. אבל אז השתלט הצבא הישראלי על כל המעברים ואם הצלחת למצוא אוכל, זה היה נס.
לפני שהמלחמה הזו התחילה, לא יכולתי לדמיין להיות כל כך רעב כל הזמן וצריך לחפש אוכל בכל מקום.
לא משנה כמה אנחנו מאחסנים מזון, הוא אוזל. אתה לא יכול לקצוב ילד. אי אפשר למנוע מהם לאכול אם יש שם אוכל.
אני לא יכול לתאר את ההרגשה שמגיעה כשהבית שלך נשאר ללא אוכל. זה מתיש אותך כל יום.
עכשיו איבדתי לגמרי את התיאבון. אני לא משתוקק לכלום. מעניין אם זה שלב של רעב.
אני מרגיש את התשוקה שלי לחיים אוזלת.
אנחנו מנסים לתת לעצמנו קצת תקווה כשאנחנו מסתכלים על תמונות ישנות של הארוחות האהובות עלינו, המסעדות בהן נהגנו לבקר, הפעמים שהלכנו לקניון לקנות כל מה שהיינו צריכים.
עכשיו, נראה שפעם חיינו בפאר גדול, קנינו כל מיני אוכל, הולכים למסעדות.
זה היה בתקופה שבה לא היינו חסרי כבוד אנושי והערכה עצמית.
