ביולי 2014, זמן קצר לאחר הפתיחה של "מבצע צוק איתן" ברצועת עזה – פרשה בת 51 יום שבסופו של דבר נהרגו 2,251 פלסטינים, כולל 551 ילדים – כתב העיתונאי הדני ניקולאי קראק לְשַׁגֵר מישראל עבור העיתון Kristeligt Dagblad שבסיסו בקופנהגן.
כשתיאר את הסצנה על גבעה בפאתי העיר הישראלית שדרות סמוך לגבול עזה, קראק ציין כי האזור "הפך למשהו הדומה ביותר לשורה הראשונה של תיאטרון מלחמה בריאליטי". ישראלים "גררו כיסאות קמפינג וספות" לראש הגבעה, שם ישבו חלק מהצופים "עם שקיות מתפצפצות של פופקורן", בעוד שאחרים אכלו נרגילות ודברים עליזים. תקיפות אוויר לוהטות ורעידות אדמה על עזה שמעבר לדרך זכו לתרועות ו"מחיאות כפיים עזות".
מה שבטוח, הישראלים תמיד נהנו ממחזה רצחני טוב – מה שלא מפתיע בקושי עם שעצם קיומו מבוסס על טבח המוני. אבל כפי שמתברר, מחיאות הכפיים אינן כל כך מוצקות כאשר חיי ישראל נקלעים לתצוגה האפוקליפטית הנפיצה.
במשך 11 החודשים האחרונים, "תיאטרון מלחמה במציאות" של ישראל הציע מבט על רצח עם כולל ברצועת עזה, שם מניין ההרוגים הרשמי הגיע לכמעט 41,000. חודש יולי מחקר לאנסט גילה שמספר ההרוגים האמיתי עשוי להגיע ל-186,000 – וזה רק אם ההרג יסתיים בקרוב.
עַכשָׁיו, הפגנות מסיביות פרצו ברחבי ישראל בדרישה מממשלת ראש הממשלה בנימין נתניהו לחוקק הסכם הפסקת אש ובני ערובה כדי לשחרר את הנותרים 100 או משהו כזה שבויים ישראלים המוחזקים בעזה. ביום ראשון, כאשר הצבא הישראלי מצא את גופותיהם של שישה שבויים, דיווח CNN כי כ-700,000 מפגינים יצאו לרחובות ברחבי המדינה. וביום שני, א שביתה כללית בראשות איגוד העובדים הראשי בישראל הצליח לסגור חלק גדול מהמשק למספר שעות.
אף על פי שחקני שלום מסוימים בקרב הפרשנים הבינלאומיים ייחסו באופן עיוור את ההפגנות לרצון לשים קץ לשפיכות הדמים, העובדה היא שהדם הפלסטיני אינו גבוה ברשימת החששות. במקום זאת, החיים היחידים החשובים ברצועת עזה הנצורה, המרוסקת ומוכת רצח העם הם חייהם של השבויים – אשר השבי שלהם, יש להדגיש, הוא כולו תוצאה של מדיניות ישראל והיחס הסדיסטי הבלתי פוסק של ישראל לפלסטינים.
כאנליסט הישראלי נמרוד פלשנברג לאחרונה העיר לאל-ג'זירה בנוגע למטרות ההפגנות הנוכחיות, "נושא החזרת החטופים עומד במרכז הבמה". בהכרה כי "קיימת הבנה שעסקה תהיה גם סיום הסכסוך, אך היא מוצהרת לעתים רחוקות", הדגיש פלשנברג כי "בכל הנוגע להנהגת ההפגנות, לא, הכל קשור לבני הערובה".
השבויים, אם כן, תפסו את מרכז הבמה בהתקף האחרון של ישראל של תיאטראות מלחמה ספוגי דם, בעוד שעבור חלק מהישראלים רצח העם הנוכחי הוא כנראה לא מספיק רצח עם. במהלך פרק אחרון של הפודקאסט הישראלי הפופולרי באנגלית "Two Nice Jewish Boys", צמד הפודקאסטים המדובר הציע שזה יהיה מגניב פשוט ללחוץ על כפתור ולמחוק את "כל יצור חי בעזה" כמו גם ב הגדה המערבית.
הגיע הזמן לשבור את הפופקורן והנרגילות.
בסופו של יום, הערך הלא פרופורציונלי שיוחס לחייהם של השבויים הישראלים בעזה מול חייהם של הפלסטינים המושמדים הוא חלק מהשוביניזם המסחרי של ישראל. תפיסה זו מגדירה את הישראלים כקורבנות התמיד של ה"טרור" הפלסטיני, גם כאשר הפלסטינים נטבחים בעקביות בשיעורים גבוהים יותר מבחינה אסטרונומית על ידי הצבא הישראלי.
במהלך מבצע צוק איתן ב-2014, למשל, נהרגו לא יותר משישה אזרחים ישראלים. ובכל זאת ישראל שמרה על המונופול שלה על קורבנות.
ביוני השנה התחייב צבא ישראל א פעולת חילוץ בעזה ששחררו ארבעה שבויים, אך לפי הדיווחים הרג 210 פלסטינים בתהליך – ללא ספק שוויון למהלך הבלתי פרופורציונלי.
בתוך כך, בעקבות התאוששות גופות ששת השבויים ביום ראשון, האשים נתניהו את חמאס בפטירתם. מצהיר: "מי שרוצח בני ערובה לא רוצה עסקה." אבל מה לגבי "מי" שממשיך לנהל רצח עם בזמן מתנקש המשא ומתן הבכיר להפסקת האש של חמאס ו לחבל בסיכויים לעסקה בכל צעד?
כפי שמוכיחות ההפגנות כעת, ישראלים רבים פונים לנתניהו. אבל הבעיה עם ההפגנות היא שרצח עם הוא לא הנושא.
גם בקרב מתנגדיו של נתניהו קיימת הסכמה כללית באשר לקדושה החד-צדדית של החיים הישראליים, המתורגמת להנחתה של זכות בלתי ניתנת לערעור לשחוט פלסטינים.
וככל שהפרק האחרון של "תיאטרון המלחמה במציאות" של ישראל מתארך – עם מסעות הרג ישראלים קשורים זמינים לצפייה ב- הגדה המערבית ו לבנוןגם – ההצגה הזו ממש מזדקנת. אפשר היה לקוות שהקהל הישראלי בסופו של דבר יימאס מהכל וילך החוצה, אבל לעת עתה מרחצאות דמים הם שובר קופות מובטח.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
