זה היה סוף שבוע של זוועות. ביום שבת ה-27 ביולי, יום 295 למלחמה בעזה, תקף הצבא הישראלי בית ספר בדיר אל בלח במרכז רצועת עזה. 30 בני אדם נהרגו, רבים מהם ילדים. באותו יום נהרגו 12 ילדים ובני נוער בעת ששיחקו כדורגל, כאשר רקטה פגעה במג'דל שמס. העיירה היא בעיקר ביתם של הדרוזים, מיעוט דתי דובר ערבית, והיא ממוקמת ברמת הגולן, אזור שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967. רבים נוספים נפצעו בשני האירועים.
ישראל האשימה את חיזבאללה בטרגדיית מג'דל שמס, וטענה שהמיליציה השיעית ירתה רקטה איראנית מסוג פאלאק-1 מעבר לגבול בלבנון, דבר שחיזבאללה הכחיש. וישראל הצדיקה את תקיפת בית הספר חדיג'ה בטענה שחמאס משתמש בו כ"מרכז פיקוד ובקרה".
כל כך הרבה צעירים מתו באותו יום, במלחמה שהייתה אמורה להסתיים לפני חודשים אבל שנמשכת, ואיתה התבססות נוספת של תפקידים קבועים. זה צריך להיות קל להסכים שאף אזרח חף מפשע, בוודאי אף ילד, לא ימות מוות כה אכזרי ומיותר. עם זאת, אפילו צילומים של חלקי גוף זרוקים על פני מגרש כדורגל, או של ילדים, מדממים, נישאים דרך ההריסות, מרכך מעט לבבות מוקשים.
כשהתחילו להסתובב תמונות ווידאו של מג'דל שמס, התגובות ברשת מתחרזות לאלה שנראו מאז ה-7 באוקטובר, יום התקיפה של חמאס בדרום ישראל. ב-27 ביולי, חלק ממשתמשי המדיה החברתית קראו, כמו הפוליטיקאים הימניים ביותר בישראל, לנקמה – לביירות, בירת לבנון, להישרף.
הפעם, בתחילה חלק מחלקי השמאל הריעו את מה שנראה כמתקפת חיזבאללה מוצלחת בישראל. התגובות הללו היו "כצפוי מקוטבות ודה-הומניזיות", אומרת המלומדת מוניקה מרקס, כאשר "תומכי נתניהו" הצדיקו "פעולות תגמול צבאיות" ו"מתנצלים על חיזבאללה שמיהרו להסיט או להכחיש ברגע שהתפרסמו חדשות כי הקורבנות היו ערבים וילדים". .
אותם דפוסים חוזרים על עצמם. יש "עידוד והכחשה בצד ה'התנגדות', שמתגלים לצד הצדקות לענישה קולקטיבית והמשך מעגל האלימות בצד הישראלי", מוסיף מרקס. ככל שיותר משפחות מתחילות במלאכת האבל הבודדת, יותר מדי אנשים שעוקבים באינטרנט מסרבים להכיר בכך שגם מותם של ילדים פלסטינים בעזה וגם מותם של ילדים דרוזים ברמת הגולן אינם ניתנים להגנה.
יחד עם זאת, החדשות עמוסות בהתערבויות פוליטיות ודיפלומטיות – אותה כוריאוגרפיה מוכרת של מלחמה. בשבת אמר שר החוץ של ישראל ישראל כץ לחיזבאללה היה "חצתה את כל הקווים האדומים" וכי ישראל "מתקרבת לרגע של מלחמה כוללת נגד חיזבאללה ולבנון". לילה ביום ראשון ה חיל האוויר הישראלי תקף את לבנוןוה קבינט מלחמה ישראלי הסמיך את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון שלו להורות על תגובה נוספת לפיגוע במג'דל שמס. ה האמריקאים והאו"ם קראו לאיפוק. שר החוץ של לבנון אמר לרויטרס כי הוא ביקש מארה"ב להאיץ בישראל לגלות איפוק, וכי האמריקאים ביקשו ממנו לעשות את אותו הדבר עם חיזבאללה. נשיא טורקיה ארדואן הוסיף לקשקוש הצבר, כניראה מרמז על טורקיה היה "נכנס ישראל" לעזור לפלסטינים. עד יום שני, אמרו גורמים ישראלים אנונימיים רויטרס המדינה רוצה להימנע מ"מלחמה כוללת" המובטחת של כץ.
האפשרות היחידה, הדעות היחידות, הן אלו שכבר מכירים ויש לנו, אלו שכבר נוח לנו. האמת המצמררת היא שעשרת החודשים הללו כרסמו באמפתיה בדיוק כפי שחשפו את חוסר הדמיון של מנהיגים פוליטיים. האפשרות היחידה היא יותר מלחמה, יותר תגמול, אבל לא כל כך להטות את המאזן לקטל מוחלט. אבל מה זה אומר על האלימות שהעולם סבל בעזה?
השיח האינטרנטי המושפל שלנו משטח הכל: סאטירה, אמפתיה והכרה באנושיות זה של זה. והשפעותיו אינן מוגבלות לאינטרנט. ביום ראשון דיווחו כלי תקשורת בישראל כי נתניהו עיכב את יציאתם של 150 ילדים חולים בעזה שהיו אמורים לטוס לעיר. איחוד האמירויות לטיפול רפואי ביום שני, ככל הנראה מחשש לתגובה מבסיס הבוחרים הימני שלו.
אין גבולות לאכזריות, וגם לא לקיצוניות שאליהם נקמה ואלימות מרושעת יכולות לדחוף בני אדם. ביום שני הסתערו שני בסיסים צבאיים על ידי מפגינים, מתנחלים ופוליטיקאים ישראלים מהימין הקיצוני, בעידוד השר לביטחון לאומי של ישראל איתמר בן גביר, לאחר שמשטרת צבאית הגיעה לעצור חיילים בחשד להתעללות מינית. עצור פלסטיני. במשך שעות שלטה אנרכיה. הצבא הישראלי נראה חסר אונים מול ההמון הזה, שניסה להגן על חיילים שהואשמו בהתעללויות הקשות ביותר.
"זה קמפיזם", אומר מרקס, ומתאר נסיגה אינסטינקטיבית לתמיכה בצד אחד, לא משנה מה. "אבל זה קמפיזם שנבע מקונפליקט שנמשך כל כך הרבה זמן ויצר כל כך הרבה כאב, עד שטינה, מנגנוני הסטה ודפוסי תגובה דה-הומניסטיים מושרשים באופן רפלקסיבי, במידה שלפי אנשים רבים מרגישים שאי אפשר להתגבר עליהם". בין העוקבים אחר הקטל ברשתות החברתיות, מעט מדי אומרים בבירור את מה שאסור לשכוח: שכל חף מפשע שנהרג במלחמה הזו הוא טרגדיה. אף אחד לא היה ראוי למנהיגות חסרת הדמיון והפחדנית שהובילה אותם למבוי סתום זה.
