אני אמא לתאומים בני 7 וחצי שהבאתי לעולם באמצעות תרומת ביצית. איש מהמשפחה לא יודע את זה, מלבד בעלי. זה סוד שאני שומרת שנים. אנחנו בהורות מאוחרת, והילדים מתחילים לגדול. האם לדעתך אני צריכה לשתף אותם בזה?
“צריך לצאת מנקודת הנחה שזה לא כמו רומן מחוץ לנישואים, קריסה כלכלית, או כל מיני דברים שעוברים במשפחה וששוכחים אותם באיזה שלב. מדובר במשהו שיש הסתברות גבוהה מאוד שיצא החוצה מתישהו כי הילדים לא דומים לך, או כי הם יעשו איזו בדיקה גנטית וכדומה. אני לא הסנגור של האמת, אני הסנגור של הילדים, ואני מאמינה שזה צריך לקבל מענה. אם הם היו קטנים יותר, זה היה יכול להיות יותר קל ופשוט. לכן אנחנו מתחילים לדבר עם הילדים במצבים יוצאי דופן כמו אימוץ, תרומת ביצית או זרע, או פונדקאות, כבר מגיל שנתיים. אני מבינה שאת מתייחסת לזה כאל סוד, וחוששת שזה יצא החוצה, אבל מה עשית רע? היית אמיצה, והצלחת להביא אותם לעולם.
"הכל עניין של פרשנות. הורים מקבלים החלטות, ויש להן מחיר מבחינת הילדים – גירושים, רילוקיישן, להישאר במערכת יחסים רעילה ועוד. אנחנו מייצרים לילדים שלנו מציאות. כשאת החלטת שאת רוצה ילדים לא משנה מה, והלכת באהבה גדולה עם בן זוגך לקבל תרומת ביצית, היית צריכה לספר על זה בקול תרועה. שכולם ידעו כמה את אמיצה ומחויבת, וידעו שבן הזוג שלך אוהב אותך והולך איתך צעד צעד, אבל את בחרת בסיפור של סוד. אני לא מגיעה לזה ממקום שיפוטי, של בסדר או לא בסדר. אני אומרת את זה כעובדה. זו הייתה הבחירה, ולבחירה יש מחיר. ככל שהילדים יהיו בוגרים יותר הם ייקחו את זה קשה יותר. אני מאמינה שהם עלולים להיפגע אם תספרי להם עכשיו, אבל עדיין אין סיבה לחכות. ככל הנראה, השאלה הכי גדולה שתעלה היא ‘למה לא סיפרת לנו עד היום?’, ואת צריכה לבוא מוכנה אליה.
"תוכלי להגיד להם שהיה לכם מאוד חשוב שיהיה לכם זוג תאומים ושהייתם מוכנים להפוך את העולם בשביל זה, ובגלל שלא היו לך ביציות טובות, קנית ביצית ממישהי אחרת. אבל הילדים גדלו אצלכם, את נשאת את ההיריון, וזה הסיפור המשפחתי שלכם. תרומת ביצית היא אכן משהו שצריך להיות מדובר, אבל אחרי שדיברתם על זה פעם או פעמיים, לא צריכים להמשיך להתעסק בזה. זה לא משפיע על חיי היומיום של הילדים. יכול להיות שאחד מהם יחזור הביתה בכל יום עם שאלות – תנו לו מענה, ותמשיכו הלאה. כדי לדבר עם הילדים בצורה טובה ומיטיבה על הנושא אני מציעה שתפני להדרכת הורים, שתעזור לך לתווך את הנושא בצורה נכונה ותואמת לילדים – מפגש אחד או שניים, לא יותר".
בני בן ה־9 נמצא ביחסי חברות עם אחד הילדים שמתגוררים בשכונה שלנו כבר כמעט שנתיים. אנחנו גרים באזור די טוב, אבל חוששים שהילד הזה עלול להוות השפעה רעה על הבן שלנו. הם נפגשים ממש כל יום, ובמשך המון זמן התעלמתי מזה. באיזשהו שלב ניסיתי למנוע מהבן שלי לפגוש את החבר בלי שתהיה סיבה רציונלית, אבל זה לא הצליח, והילד שלי ממש התעצבן. אני לא בטוח שאני רוצה שהם ינתקו קשר לגמרי, אבל חושב שאולי כדאי שהם יצמצמו תקשורת. מה דעתך?
“אני מציעה שקודם תחליט בתוך עצמך מהי בדיוק העמדה שלך. האם אתה רוצה לנתק את הקשר בכלל? אולי תעזוב את זה, והילד ילמד לבד? או שאתה פשוט בעניין של למתן מעט את החברות? מתוך ההחלטה שלך תגזור את הטקטיקה ותפעל בהתאם. הילד יהיה עצוב, אולי יכעס, אולי אפילו יסתיר, אבל אתם אלו שקובעים ומחליטים. תהיו מגובשים בדעות שלכם, תוך שאתם מביאים בחשבון את ההשלכות שעלולות להיות.
"נניח, תגידו לילד לא להיפגש עם החבר בכלל, ותגלו שהוא שיקר לכם. אז מה שאתם יכולים לעשות זה להגיד שאתם מבינים שהחבר חשוב לו וקצת להוריד הילוך, או דווקא להגיב בצורה אחרת, ובפעם הבאה שהוא אומר שהוא הולך לחבר – להתקשר ולבדוק איפה הוא נמצא. אם לצורך העניין הגעתם להחלטה משותפת, שהבן צריך לצמצם את הקשר שלו עם הילד הזה – תן לבן שלך כבוד, ותגיד לו שאין לכם שום בעיה שהילד חבר שלו – בהפסקה, בבית הספר, אבל בגלל שאתם הורים, ולפעמים שמים לב לדברים שילדים פחות שמים לב אליהם, הבנתם שחשוב שהוא ילמד לפתח חברויות נוספות”.
עזרה בעריכת הכתבה: עדן בן ארי
