כילד יהודי בישראל שמעתי סיפורים מסבתא רבא שלי על ההטרדות האלימות שספגה מידי ילדים פולנים בכפר שלה בשנות ה-20 וה-30. הילדים היו רודפים אחריה ואחרי חבריה היהודים, זורקים אבנים וצועקים "לכו לפלסטין!" סבתי מצד אמא המרוקאית דיברה בינתיים על השתוללות אלימות שבה גברים מוסלמים יבזזו את השכונה היהודית בבירת מרוקו. סבי מצד אבי, שגדל בירושלים בשנות ה-30 וה-40, סיפר לי גם על המכות שקיבל מילדים ערבים. הוא היה חבר בקהילה החרדית האנטי-ציונית הירושלמית, אבל זה לא היה משנה; הוא היה יהודי.
סיפורים כאלה, הנפוצים בכל התפוצות היהודית, מילאו תפקיד מרכזי בפיתוח אתוס "אנחנו" מול "הם" – הרעיון שיהודים תמיד יידחו על ידי העולם. התודעה היהודית, שעוצבה על ידי אלפיים שנה של רדיפות, פוגרומים, גירוש ואפליה מופקרת, מציגה רצף בידוד בולט – תחושה שאנו מופרדים לנצח מהעולם הלא-יהודי על ידי שנאה מתמשכת, אם תמיד משתנה, כלפינו שאיננו יכולים. לַחדוֹר לְעוֹמֶק. כתוצאה מכך, יהודים רבים אימצו את העמדה שעדיף להישאר מבודדים ולאמץ גישה של הפרדה עצמית, הסתפקות עצמית רדיקלית, ולעתים גם ריחוק. זה מובלע בתיאור מקראי ידוע: "עם יושב לבדו, לא מתחשב בין העמים".
לישראלים יש מערכת יחסים מסובכת עם האלמנט הזה של התרבות היהודית. בציונות יש בתוכה שאיפה עזה "לנרמל" את העם היהודי, להפוך אותו, כדברי הפתגם העברי, "לעם ככל העמים". זה כולל ביטול ההפרדה המתקיימת הדדית והארכיטיפית בין יהודים לגויים. ישראלים רבים גם שקועים עמוק בתרבות העולמית – בעיקר המערבית. החברה הישראלית נבדלת מהמערב העכשווי במובנים מהותיים, אולי בעיקר בהתמקדותה במשפחה, בהיסטוריה הלאומית ובמסורת, המשקפת יסודות עתיקים בתרבות היהודית ובמסגרות המגוונות שבהן התפתחה מאוחר יותר. יחד עם זאת, התחושות ההיסטוריות של נפרדות ומיוחדות נחלשו מאוד על ידי ערכים תרבותיים ועקרונות פוליטיים משותפים, ואף משותפים לטעמים קולינריים, מוזיקליים ואסתטיים. קשה לשמור על תחושת נפרדות כאשר אחד לובש את אותם בגדים, אוכל את אותו האוכל וקורא את אותם ספרים כמו קבוצות המכונות "האחר".
אירועים אחרונים מספקים דוגמאות נוספות לגורמים שכרסמו את תחושת הנפרדות ההיסטורית שלנו. לתמיכה האמריקנית בעקבות מתקפת חמאס בישראל ב-7 באוקטובר הייתה השפעה משמעותית על הישראלים באותם שבועות ראשונים קשים. נדיר שחברות וחום אנושי אמיתי באים לידי ביטוי ברמה הבינלאומית; הפגנת התמיכה הבלתי מעורערת והחד-משמעית של חברים אמריקאים חיזקה את תחושת האמון שלנו ברית עם ארצות הברית ואנשיה. ההתנגדות הברורה של הדמוקרטיות המערביות לזוועות חמאס של אותו יום, העמיקה את תחושת הערכים המשותפים שלנו.
התחל את היום שלך עם שיח ציבורי
הירשם וקבל את החיבורים היומיים שלנו ישירות לתיבת הדואר הנכנס שלך.
במקביל, נסיבות אחרות שימשו ובחודשים האחרונים החריפו את רצף הבידוד היהודי הזה. היבט אחד שנשכח לעתים קרובות בהיסטוריה הישראלית הוא שרוב הישראלים היהודים צאצאים ממשפחות שמעולם לא שוחררו באמת על ידי שכניהם הלא-יהודים. הפזורה היהודית במערב נהנית, במשך שני דורות לפחות, מאמנציפציה מלאה, שוויון זכויות והגנה מפני אפליה ואלימות. עבור רוב הישראלים היהודים, לעומת זאת, הזיכרונות המשפחתיים האחרונים מהחיים בקרב לא-יהודים בפזורה הם של אלימות ורדיפה. באירופה, המחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה תקופה של אנטישמיות משתוללת, שהגיעה לשיאה בשואה. במזרח התיכון, פוגרומים במקומות כמו עיראק ולוב גררו אחריו הטרדה וגירוש של יהודים על ידי שכניהם המוסלמים.
בזיכרון הקולקטיבי של יהודים ישראלים רבים, המדד המתקן הבסיסי אך המשמעותי של יחס מכובד ושוויוני, הן מצד שכנים לא יהודים והן מצד רשויות פוליטיות לא יהודיות, מעולם לא התקיים. עבור יהודי אשכנז במערב, טראומת השואה גררה שינויים רציניים ביחסים המערביים כלפי אזרחים יהודים. רוב יהודי ישראל מעולם לא חוו שינוי תרבותי מקביל בין האומות שגירשו אותם.
בבחינה זו של הבידוד הישראלי, יש לציין את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית בעשורים האחרונים. אין ספק שהיחס ההולך וחריף לישראל מצד האליטות המערביות חיזק את רצף הבידוד בשיח ובתודעה הישראלית. לא צריך לתמוך בישראל כדי לראות שהיחס הבינלאומי לישראל בעשורים האחרונים רווי מוסר כפול ובורות. העובדה שהעצרת הכללית של האומות המאוחדות, מאז 2015, ראתה לנכון לגנות את ישראל יותר מאשר את שאר העולם גם יחד (כולל רוסיה, צפון קוריאה, איראן ומשואות אחרות של זכויות אדם) היא באמת יוצאת דופן. עבור אותם ישראלים שכבר נוטים לבידוד, התפנית ההולכת וגוברת של המערב נגד ישראל נראית כהוכחה לכך שלאנטישמיות יש אחיזה בלתי ניתנת לשבירה בחברה המערבית. בהתאם, הם אומרים, מוטב שנלך לבד, נתעלם כמיטב יכולתנו מהקהילה הבינלאומית, או לפחות נדאג שלא נהיה תלויים בבריתות ובהסכמים.
אבל, בניגוד לישראלים שתמיד נטו לבידוד, לתורו של המערב הייתה לטעון השפעה גדולה עוד יותר על אותם ישראלים שקשורים יותר למערב ולערכיו. מגזרים אלה בחברה הישראלית, שנחשפו באופן נרחב ועקבי לשיח האירופי והאמריקאי, התייאשו יותר ויותר מכך שהם לא מבינים אותם מקבילותיהם הלא-יהודיות. כל מה שעובד טכנולוגיה ישראלי מתל אביב רוצה הוא לחיות חיים שקטים ומשגשגים בדומה לאלו של אזרח צרפתי, בריטי או אמריקאי בעל השכלה דומה. הם כנראה חולקים גישה ליברלית לאתיקה ופוליטיקה, כמו גם העדפות חופשה וקפה.
לעומת זאת, בניגוד לעמיתיו המערביים, הישראלי נאלץ לשקול שאלות של הישרדות, ואולי לשרת כחייל מילואים בצה"ל כדי להבטיח את שלומם של משפחתו. לעתים קרובות, המצב ביחסי ישראל-פלסטינים אינו משקף את השקפותיו ושאיפותיו הפוליטיות, אך נסיבות גדולות מאדם אחד – גדול אפילו מדור אחד – אילצו אותו לתפקיד זה. העובדה שמקבילותיו המערביות בוחרים שלא לראות זאת, ובמקום זאת בוחרים לראות בו ובבני ארצו כגזענים אלימים, אינה יכולה שלא לעורר תחושת בידוד וניכור.
אם לנסח זאת במילים, שמעתי פעמים רבות חוזרים על עצמם במרירות, בצורה כזו או אחרת, בני המערב התפנקו בשמונה עשורים של שלום יחסי ושכחו את טבעה של המלחמה. בבורותם המאושרת, הם מרגישים חופשיים לשפוט אותנו בחומרה. שום דבר לא יכול היה להדגיש זאת בפני ישראלים יותר מאשר האיבה המדהימה של כמה אירופאים ואמריקאים בחודשים האחרונים, או חוסר הנכונות שלהם להבין את המדיניות הישראלית בעקבות הזוועות של ה-7 באוקטובר.
בניגוד לבני גילם המערביים, הישראלים חיים בצילו של איום קיומי, מציאות שמעצבת את העדשה שדרכה נראים עניינים כאלה ומעניקה להם את משקלם המשמעותי. האיום הזה משתנה כמובן בעוצמתו, אבל הוא קבוע בחיים היהודיים בארץ ישראל עוד מלפני קום המדינה. ישראל היא המדינה היחידה ש"זכות הקיום" שלה היא נושא דיון מקובל ב"חברה המנומסת". זוהי המדינה היחידה שהאינטלקטואלים והצעירים המיוחסים של המערב יכולים להשתוקק להרוס בפומבי ולמצוא את עצמם זוכים לשבחים על "צדקתם" המוסרית. ה-7 באוקטובר והמלחמה הרב-חזיתית שבאה בעקבותיו הביאו באופן טבעי את תחושת הסכנה הקיומית הזו לקדמת הבמה והעצימו אותה. אז, כאשר פרופסור קורנל מבטא מהתרגשותו מהתקפת חמאס, הישראלים אינם רואים בו רק תרגול אינטלקטואלי בלימודים ובאתיקה "פוסט-קולוניאליים". ההימור עבורנו הוא גבוה – חיים ומוות. מול האתגר הזה, ישראלים רבים יעדיפו (לא בכדי) לטעות בצד של חוסר אמון ובידוד.
זה מביא אותי להפגנות בקמפוסים האמריקאיים. אפשר לדמיין מגוון של ההשלכות האפשריות שלהם אבל להיות בטוח באף אחת מהן. עם זאת, אני יכול להבטיח לקורא תוצאה ישירה אחת שכבר קיימת. התמונות של צעירים אמריקאים אוחזים בשלטי תמיכה בקטאיב אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס שטבחה, אנסה ושרפה ישראלים, כבר מלבות את הלהבות של סנטימנט הבידוד הישראלי ותומכיו. לראות תמונות של צעירים אמריקאים צועדים ברחובות מנהטן נושאים כרזות אנטי-ישראליות עם הכיתוב "בכל אמצעי הכרחי" מעביר צמרמורת על עמוד השדרה ומחזק את תחושת הבידוד שלנו. לשמוע סטודנטים אמריקאים אומרים שאסור לחמאס לשחרר את 120 בני הערובה שעדיין מוחזקים בשבי מגביר את תחושת הייאוש וחוסר האמון שלנו בקהילה הבינלאומית כביכול.
מיותר לציין שהמחאות אלו הן רק האחרונה בסדרת אירועים אחרונים שתרמו לבידוד הזה. אירועים באירופה, שניהם פופולרי ועל ה פּוֹלִיטִי ו מוסדיים רמה, היו גם משפיעים. עם זאת, פעולות אמריקאיות חשובות במיוחד בהקשר זה. "היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב חורגים מאינטרסים קרים ושיקולים גיאופוליטיים. קיים יסוד של חברות אמיתית, ברמה הלאומית, ולרוב גם אישית, המבוססת על ערכים משותפים והתעקשות על נאמנות פשוטה לטובים ולצדיקים מול הציניות העולמית. אולי יותר מכל, הידידות האמריקאית הראתה לאומה היהודית שהבידוד אינו האלטרנטיבה היחידה. לעוינות אמריקאית, המבוססת על בורות וקנוניות אנטישמיות, יש כמובן אפקט נגד הרסני.
מפגיני הקמפוס של החודשים האחרונים, תומכי שחיטה ואונס, עשויים לשמוח לקרוא שהתעלולים שלהם גורמים לישראלים מכל הסוגים לפנות פנימה ולאבד את האמון בבעלי בריתה של ישראל ואת האמפתיה האנושית הפשוטה. יש להם מעט עניין אותנטי לקדם טוב בעולם – עבור ישראלים יהודים או פלסטינים. איש בין הנהר לים לא הרוויח משהו חיובי מהזוועות הפלסטיניות שבוצעו ב-7 באוקטובר, וקריאותיהם של חלק מהסטודנטים לחזור עליהן משקפות אכזריות קיצונית, בורות וקלקול מוסרי. למי שכן מעוניין לראות פריחה אנושית עבור ישראלים וערבים כאחד, אני אומר: התמונות הללו מהקמפוסים האמריקאיים, ולפני כן, מהפגנות בערי המערב, פועלות רק כדי לעורר תחושת חוסר אמון בקהילה הבינלאומית. הם מחזקים את התחושה שישראל חייבת לצעוד קדימה לבדה. כוחות בתוך הפוליטיקה הישראלית שנשענים מאוד על ייאוש וחוסר אמון – כוחות כמו הפוליטיקאי הימני הרדיקלי איתמר בן-גביר – מונעים רק מהאירועים הללו.
מהנהר ועד הים, פריחת האדם תתקדם רק באמצעות יחס ניואנס ואמפתי לשני הצדדים. עמדות רדיקליות המוציאות דה-הומניזציה של צד אחד, הופכות את תינוקותיו למתיישבים ומסמנות אותם כיעדים לגיטימיים להתקפה, אינן מקדמות חופש או צדק. די ההפך. זה נכון מקומית כמו גם בינלאומית. אם לומר את הדברים בצורה קונקרטית יותר, נראה ברור שפתרון למצב הנוכחי בעזה ידרוש ברית רב לאומית כדי להחזיר את הביטחון והיציבות. שוב, זה קריטי עבור פלסטינים כמו עבור ישראלים. זה גם חיוני להבטחת כל סוג של פתרון לטווח ארוך. עידוד הבידוד בחברה הישראלית – כפי שעושים מדי יום סטודנטים, פוליטיקאים, מוסדות ועיתונאים במערב – מנוגד לכל התפתחויות כאלה.
תמונה מאת דוד ומורשה באמצעות אדובי סטוק.
