מַסָה
רוב האנשים ישנו כשהפצצות של ישראל יצרו מכתש בעומק שלוש קומות והציתו שריפה גדולה.
אני טלה הרצאללה, בת 22 מצפון עזה.
כרגע אני עקור ונשאר באל-מאוואסי. זה מה שראיתי ב-10 בספטמבר, יום הפיצוץ:
כולנו היינו ישנים. ואז פתאום, הכל התהפך – צבע השמיים השתנה.
הפיצוץ פגע במרחק של כ-200 מטרים (כ-220 מטרים).
הסצנה הייתה כמו אחד הסיוטים שלי, אבל זה היה החיים האמיתיים.
הצליל,… הנזק העצום שגרמו הפצצות, גרמו לנו להבין שאלו נועדו למבנים הגדולים ביותר ולא לאוהלים העשויים מהחומרים החלשים בעולם.
ראיתי שני צבעים – אדום ואפור. הכל הפך אפור (מהאבק), והיו להבות אדומות בכל מקום.
השמיים התמלאו צרחות, בכי וקול אמבולנסים.
נמנעתי מלהסתכל על הפצועים. אני מנסה להתייחס למוח שלי כמו מקליט, ואני מנסה לא להקליט שום דבר רע.
בלילה הקודם הסתכלתי על השמיים. זה היה מלא בכוכבים. זה היה מאוד רומנטי, לא תיארתי לעצמי שאפקח את עיניי להפך הגמור.
עכשיו, אנחנו ממש מוקפים במוות.
קשה להודות, אבל אלה חיי היומיום שלנו עכשיו.
אנחנו עדים לדברים איומים ואז ממשיכים כאילו כלום לא קרה.
לכולנו יש את ההרגשה הזו שנותרו לנו רק ימים ספורים לחיות. ובגלל זה אנחנו עדיין מנסים ועובדים קשה.
למרות הידיעה שאני עלול למות בכל שנייה, אני מנסה לסיים את השנה האחרונה שלי באוניברסיטה. אני עושה כמיטב יכולתי כדי לשרוד ולחיות.
אני עם אמא ואבא שלי, אבל האחים שלי לא איתי.
אנחנו מנסים להתפצל כך שלא כולנו נעלמים בשנייה אחת.
אחד בחו"ל ושניים כאן – אחד בדיר אל-בלח והשני במחנה נוסייראת.
משפחות נמחקות כעת לחלוטין בפצצה אחת. זה כל כך מפחיד.
אנחנו רוצים שאנשים יוכלו לספר את הסיפורים שלנו.
אין סיכוי שהם יכולים להיפטר מכולנו. זה אמצעי ההישרדות שלנו.
