באמר שכתב מוחמד אל-רומאיהי – פרופסור לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת כווית – הוא מנתח את תוצאות המלחמה בין ישראל לאיראן. לדבריו, העימות בין ישראל ואיראן הסתיים במבוי סתום, כששתי המדינות מתהדרות בניצחון ואינן מוכנות לסגת מדרישותיהן העקרוניות. הוא מבקש להרחיב את היריעה ולבחון את האירועים מצד המעצמות הגדולות – רוסיה, סין, ארה"ב והאיחוד האירופי – שמדינות האזור לטענו משמשות כלא יותר משלוחות שלהן. בנוסף הוא תולה את הפתרון בסוגיה הישראלית-פלסטינית. דבריו מובאים כאן:
מידע כללי על מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן ידוע הן לצדדים הלוחמים והן לתומכיהם. אין צורך להתעמק בפרטי מהלך המלחמה. עם זאת, סודות רבים נותרו אפופי חושך, שחלקם עשויים להתגלות בקרוב, או אולי לעולם לא. הצד הישראלי רואה את עצמו כמנצח וחוגג את הניצחון הזה. הצד האיראני רואה את עצמו כמנצח וגם חוגג את הניצחון הזה. זה מהלך טבעי כדי לשווק את מה שקרה לכל אחד מהעמים באופן שהיה רוצה לראות את האירועים.
מצד שני, הפרשן טוען, הרעיון של חישוב אובייקטיבי של הרווחים וההפסדים של שני הצדדים, הן מבחינה חומרית והן מבחינה מוסרית, מוקדם מדי לדיון. מה שמרשים הוא כמות הניתוחים העצומה ברשתות החברתיות שבחנו את כל הנושאים בעין צינית ובמיוחד את ימיה האחרונים של המלחמה. קשה להבין את המגמה הזו ואת העמדה השלילית הזו, אלא אם כן מסתכלים על הנושא מנקודת מבט של חוסר אמון, חוסר יכולת לפרש אירועים בצורה הגיונית והבלבול שליווה את סופו של אותו עימות קטלני.
הוא מפנה לשאלות הרציניות ביותר לדעתו: האם מדובר בהפסקת אש או בהפסקת אש זמנית? מכמה הצהרות עולה בבירור שמדובר בהפסקת אש זמנית. לאחר מכן השאלה החשובה יותר: האם נמצא דרך לנהל משא ומתן על הסוגיות הבסיסיות שהציתו את המלחמה הזו – פרויקט הגרעין, ארסנל הטילים הבליסטיים וההתערבות של איראן באזור דרך פרוקסי? נכון לכתיבת שורות אלה, נראה שאין דרך להתחיל במשא ומתן כדי להגיע לפתרון קבע.
הוא מוסיף שכמו כן, לראשונה, מלחמת הפרוקסי הפכה למלחמה אמיתית. כתוצאה מכך, אין עוד מרחב תמרון לאף צד, ואין מקום למה שהוא רוצה מהצד השני. אין ספק, בהתחשב בטבע הדברים, שיתעוררו שאלות בשתי המדינות לאחר זמן מה, וקשה לחזות את מהלך ההשלכות של מה שקרה בתוך כל אחת מהן.
לטענתו ישנה עמדה ערבית, ובמידה רבה גם בינלאומית, שהתגבשה לאחרונה, המגנה את הטיהור האתני שלכאורה מתרחש בעזה, וגם דורשת מהעולם, לאחר ניסיון מר, לפתור את הסוגיה המרכזית במזרח התיכון, דהיינו הסוגיה הפלסטינית. האשליות של כוח מופרז שיכל לבסוף לגבור על האחר התבדו.
פתרון הסוגיה המרכזית במזרח התיכון דורש שכנוע בוושינגטון, שככל הנראה טרם הושג. שכנוע זה חייב להיות מלווה גם ברצון פוליטי, ראשית אמריקאי ושנית אירופאי, להניח את היסודות לשלום באזור זה. נכון שמה שקרה ב-12 הימים האחרונים היה למעשה מלחמה בין ישראל לאיראן, אבל התמונה הרחבה יותר היא של סכסוך עולמי, סכסוך הכולל כוחות גדולים יותר מכל צד של המשוואה הישראלית-איראנית. שני הצדדים של הסכסוך הזה הם ארצות הברית והאיחוד האירופי (עם עמדות שונות ביניהם), וסין ורוסיה (עם עמדות שונות ביניהם), ועם אינטרסים שונים לכל המשתתפים – הוא מדגיש.
הסכסוך בין ארצות הברית לסין אינו סכסוך מסורתי, כפי שאירע בין ארה"ב לברית המועצות בשנים קודמות – הוא מזכיר ומבדיל בין הסכסוכים – זהו סכסוך על התקדמות טכנולוגית שבו מעצמה אחת חייבת להתעלות על השנייה. כל עוד נמנעים מעימות ישיר, עלול להתפרץ עימות בין פרוקסי. אין זה סוד שהמעצמות הגדולות סיפקו לצדדים הסותרים תמיכה פוליטית או חומרית, וברגע שהבעיות הגדולות ייפתרו, ניתן לפתור את הסכסוכים בין השלוחים, המדמיינים את עצמם כעצמאיים.
הוא מוסיף שלסצנה יש גם פרטים נוספים, אמנם שוליים, אך בכל זאת נוכחים. ברשתות החברתיות הושמעו קולות שמערערים את מדינות המפרץ וחלקם אף צעקו בליל ה-23 לחודש כי טילים "נופלים על מדינות המפרץ!". זה מצביע על רצון עמוק לערער את הביטחון במדינות אלה.
מדינות המפרץ נכנסו במידה רבה למה שניתן לכנות שלב פוסט-מודרני, המציע מודל פיתוח בעל סיכויים חיוביים רבים. הן נקטו צעדים פוליטיים וכלכליים לחיזוק גשרים ולמשיכת מדינות אחרות למודל זה, בין אם סוריה החדשה, ירדן, מצרים או אפילו עיראק. שמירה על מודל זה דורשת עבודה מאורגנת, המבוססת על חיזוק קשרים והתעלמות מנושאים קטנים.
הוא מסכם שחיוני ללמוד לקחים, לנקוט באמצעי זהירות ולדון בציר תיאום מפרצי מוצק וברור יותר. האזור עדיין רצוף סכסוכים, הן ברמה הבינלאומית והן ברמה האזורית. המיליטריזציה של כתות ודתות שונות תישאר עמנו עוד זמן מה, וכך גם המאבק על השפעה. מסיבה זו, מדינות המפרץ נאלצות להמשיך בתיאום צבאי, כלכלי וגיאופוליטי, תוך שמירה על עצמאותן, על מנת להרחיק את עצמן מהסכסוכים הקטלניים הללו. עם זאת, סביר להניח שההפוגה הזו תהיה זמנית.
ולבסוף הוא זורק עוד מילה אחרונה ארה"ב: התנהגותה הפוליטית במהלך המשבר היא יוצאת דופן, ויש לשים לב אליה. לכאורה, היא אפשרה לצדדים לבחון זה את זה ולאחר שהתישה את שני הצדדים, היא צעדה קדימה כדי להציל אותם.
