למרות ההנחיות החוזרות ונשנות של פיקוד העורף לרדת למרחבים מוגנים בעת אזעקה, מתברר שעל פי דיווחים מהשטח, חלק ניכר מהקשישים בישראל אינם עושים זאת. גם בשיאם של מטחי טילים איראניים, בעודם חשופים ומסכנים את חייהם, רבים מהם בוחרים להישאר בדירתם ללא הגנה. הסיבות לכך, כך עולה מהתצפיות ומהדיווחים, אינן רק חוסר ידע או זלזול – אלא שילוב של אתגרים פיזיים, תחושות פסיכולוגיות עמוקות ולעיתים גם ייאוש מהחיים עצמם.
בפיקוד העורף כבר התריעו לאחרונה מפני תופעה זו, וטענו שיש לפנות אל הקשישים ברגישות, מתוך הבנה של הקשיים האמיתיים שהם חווים. הפסיכולוג הרפואי אפי גיל מתאר תמונה מורכבת ומדאיגה. לדבריו "חלק מהקשישים נשארים בבית בלי הגנה תוך לקיחת סיכון על חייהם. זה לא תמיד נובע מחוסר הבנה של הסכנה. לפעמים הם דווקא מבינים היטב – אבל בוחרים לא לרדת למקלט בגלל מכלול של סיבות גלויות וסמויות".
לדבריו של גיל, אחת הבעיות המרכזיות היא ירידה ביכולת הפיזית: "אדם בן 80 שצריך לרדת שלוש קומות במדרגות צרות וחשוכות, בלילה, עם כאבי ברכיים, סחרחורת או חשש אמיתי מנפילה – יחשוב פעמיים. ואם זה קורה שוב ושוב, בלילות רצופים, עם אזעקות בלתי צפויות – הקושי הפיזי גובר". לעיתים, גם העובדה שקשישים רבים סובלים מבעיות שמיעה מונעת מהם בכלל לשמוע את האזעקה בזמן. אחרים משתמשים בתרופות מרדימות ומתקשים להתעורר.
אל הקושי הפיזי מצטרף משקל כבד של רגשות: "אנחנו נתקלים בתחושת שחיקה ניכרת", אומר גיל. "ההתשה הזאת, של לקום שוב בלילה, להתארגן, לצאת מהבית כשאין ודאות היא קשה. זה לא כמו צעיר שקופץ מהספה. אצל אדם בן שמונים כל פעולה כזו דורשת מאמץ, ולעיתים המחיר הפיזי והרגשי כבד מדי".
אבל מעבר לפיזי, ישנן גם תגובות פסיכולוגיות עמוקות יותר. גיל מציין למשל את הצורך בשליטה ואוטונומיה. "יש קשישים שמצהירים: 'אני מחליט על הגוף שלי. לא תגידו לי לרדת'. זה מנגנון של שמירה על כבוד ואוטונומיה, במיוחד כשהם חווים פגיעה מתמשכת בעצמאותם". אחרים מבטאים ביטחון יתר: "עברתי את כל המלחמות. טיל לא יפיל אותי עכשיו". זו גישה אמביוולנטית שמשלבת ניסיון חיים עם הדחקה של סכנה ממשית.
לעיתים, הימנעות מהמקלט מעידה דווקא על מצוקה נפשית קשה יותר. "יש קשישים שאומרים: 'אין לי כבר כוח לחיים האלה, ומה שיקרה יקרה'. זו אמירה שמבטאת דיכאון, ייאוש, חוסר עניין בשימור החיים. במקרים כאלה – חשוב לזהות את הקריאה לעזרה שמסתתרת מאחורי המשפט הזה", מדגיש גיל. אחרים פוחדים דווקא ממה שעלול לקרות בדרך – "פחד שמא אפול במדרגות או שהטיל יפול בדיוק כשאני יוצא", או תגובת חרדה שמקורה בטראומות עבר כמו זיכרונות מהשואה או ממלחמות קודמות שכוללות בריחה והסתרה.
איך אפשר בכל זאת לשנות את התמונה הזו? גיל מציע כמה צעדים פרקטיים ורגישים. "ראשית, צריך לברר מה הקושי שמסתתר מאחורי ההימנעות – האם מדובר בקושי פיזי? האם יש כאבים? פחד מנפילה? חוסר שמיעה? כל קושי כזה ניתן במקרים רבים למענה אם זה בעזרת מקלות הליכה, בן משפחה מלווה, שכנים, או פשוט דפיקה בדלת על ידי אחראי הבניין ברגע האזעקה".
אבל מה עושים כשמדובר בקושי רגשי, לא פיזי? "אז נדרשת אמפתיה. לא להטיף או להלחיץ, אלא לפתוח בשיח: 'אני מבין שזה לא פשוט בשבילך לרדת כל פעם. אשמח להבין – מה הכי מקשה עליך?' זו שאלה פשוטה שמזמינה שיחה, לא התגוננות".
גיל מציע גם לנסות ליצור חוויה חיובית של ירידה למקלט: "אפשר להציע לנסות לרדת רק פעם אחת, בתנאים נוחים, כדי שהקשיש יחווה שהירידה אפשרית. לפעמים עצם ההתנסות שוברת את החסמים". בני משפחה, לדבריו, יכולים גם לשתף ברגשותיהם כדי לדרבן בעדינות: "אבא, חשוב לי שתרד למקלט – זה ירגיע אותי לדעת שאתה בטוח". או להזכיר את בני הדור הבא: "הנכדים ממש ישמחו לדעת שאתם יורדים למקלט ובטוחים".
עם זאת, גיל מדגיש שהמפתח הוא רגישות: "לא מדובר באנשים סרבנים או עקשנים. מדובר באנשים שנושאים איתם שנים של חוויות, כאבים, ולעיתים גם פחדים עמוקים. הדרך היחידה להגן עליהם באמת – היא להבין אותם. לא רק להזהיר, אלא להקשיב, לשוחח וללוות אותם".
