החלטתו של קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, להגביל חלק מיצוא הנשק לישראל עוררה סערה פוליטית בברלין והובילה לקרע בתוך הקואליציה החדשה שהוא עומד בראשה. לפי ה"טלגרף" הבריטי, מדובר בצעד חריג ביחסי גרמניה–ישראל, שנחשבו במשך עשרות שנים לעמוד תווך במדיניות החוץ של ברלין – על רקע תחושת האשמה ההיסטורית בעקבות השואה.
לפי ההחלטה, גרמניה תמשיך לספק לישראל חלק מכלי הנשק – המהווים כ־30% מסך הציוד שברשותה (לעומת 70% שמגיע מארצות הברית) – אך תתנה זאת בכך שלא ייעשה בהם שימוש ברצועת עזה, אלא רק בשטח ישראל או בגדה המערבית. בכך ביקשה ברלין להביע הסתייגות מהצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על כוונתו לכבוש את הרצועה במלואה.
במפלגת ה־CDU (המפלגה הנוצרית־דמוקרטית) של מרץ התקבלה ההחלטה בזעם. חברי פרלמנט תיארו את המהלך כ"בגידה בתמיכה ההיסטורית בישראל" ואף "מתנה לחמאס". ח"כ רודריך קיזוווטר כינה את הצעד "טעות פוליטית ואסטרטגית חמורה", בעוד בוריס ריין, נשיא מדינת הסן, הדגיש כי "את חמאס ניתן להביס רק בקרב, לא בשולחן המו"מ". גם תנועת הנוער של המפלגה הצטרפה לביקורת, והשותפה הקואליציונית CSU הבווארית כינתה את ההחלטה "בעייתית".
במקביל, ברקע הפולמוס עולה שוב ושוב המונח "Staatsräson" – עקרון שלפיו ביטחונה של ישראל הוא חלק מהותי מהקיום הגרמני המודרני. אלא שבשנים האחרונות גוברות גם קריאות בגרמניה לפרש את הסיסמה "לעולם לא עוד" כמתייחסת לכל רצח עם בעולם, ולא רק לשואה, ובפרט לנוכח המצב ההומניטרי הקשה בעזה.
לפי ה"טלגרף", סקר עדכני הצביע על כך ש־66% מהציבור הגרמני תומך בהגברת הלחץ על ישראל לסיים את המלחמה. זאת, לצד האינטרס הגרמני בהמשך שיתוף פעולה עם ישראל, בין היתר בעסקת הענק לרכישת מערכת "חץ 3" בהיקף של ארבעה מיליארד אירו ותלותה של גרמניה במודיעין הישראלי.
הטענה העיקרית של העיתון היא שההשלכות המעשיות של האמברגו על יכולתה של ישראל להצטייד בנשק צפויות להיות מוגבלות, שכן עיקר הנשק מגיע מארה"ב. אולם ההשפעות הפוליטיות בתוך גרמניה משמעותיות הרבה יותר: מרץ נאלץ לכנס "פגישת חירום" עם בכירי מפלגתו, והסערה מחזקת את הקולות במפלגה שאינם משלימים עם הנהגתו – לאחר שכבר בחודש מאי הפתיע כשהפסיד בהצבעה סמלית לאישור כהונתו, אירוע חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של גרמניה.
מרץ, שנחשב לדמות שנויה במחלוקת ב־CDU, נתפס על ידי רבים כמוביל קו פופוליסטי ימני, בעיקר בסוגיות הגירה וביטחון, המנוגד לסגנון המתון של קודמתו, אנגלה מרקל. עתה, עם ביקורת פנימית גוברת על מדיניותו כלפי ישראל, הוא נאלץ לתמרן בין לחץ ציבורי גובר באירופה לבין מחויבות היסטורית לישראל.
