הערת עורך חוות הדעת: סטאר טריביון חוות דעת מפרסם אותיות מהקוראים באינטרנט ובדפוס בכל יום. כדי לתרום, לחץ כאן.
•••
תודה לך רייצ'ל בלאנט על המאמר הפנטסטי "תמיכה ב-PWHL מכוכב ספורט אגדי" (ספורט, 28 במאי). לא רבים יודעים, אבל קבוצת PWHL מינסוטה יכולה לזכות בגביע וולטר ביום רביעי בבוסטון. המאמר מציין כמה קשה עבדו קנדל קוין שופילד ואחרים למען הליגה החדשה והלכו לבילי ג'ין קינג לתמיכה/הכוונה. עוד צוין כי רק 15% מהסיקור התקשורתי ניתן לספורט נשים. אם אתה מסתכל על האחוז הזה, זה די פתטי.
אני מאמין שמדינת מינסוטה – הלא היא מדינת ההוקי – יכולה להיות פרואקטיבית ולהיות הראשונה לתת לספורט נשים לפחות 30% מהסיקור התקשורתי. תנו לספורט הנשים לכותרות טורים מסורות יותר כמו רייצ'ל בלאנט; תנו לספורט הטלוויזיה המקומי להתחיל עם ספורט נשים ולהגדיל את הסיקור במדיה החברתית. אם חובבי ספורט ומי שלא עוסק בספורט ידעו יותר על הקבוצות, העדינות והמיומנות שיש לאתלטיות, היינו, כמדינה, יכולים לשבור שיאים על ידי מילוי הזירה/אצטדיונים. עוד ירכשו סחורה ושכרן של הספורטאיות עשוי להתקרב למה שצוותים מקצועיים אחרים של גברים מקבלים.
איימי אומודט, מיניאפוליס
•••
אשתי ואני מנסים מאוד לתמוך בספורטאיות שלנו במינסוטה, אבל נראה שלערוצי הטלוויזיה המקומיים שלנו לא אכפת מהסיקור עבורן. ה-Star Tribune יכול לעזור בזה. הזאבים סוף סוף מנצחים וכך קיבלו את רוב עמוד הספורט הקדמי ביום שישי ואפילו חלק מהמדור הראשי בעמוד הראשון. קבוצת ליגת ההוקי המקצוענית לנשים של מינסוטה נמצאת בפלייאוף וזוכה למעט מאוד תשומת לב. הלינקס גם במקום השני לגברים. יש לי בת (בוגרת) ואחייניות, ואני חושבת על איך הן מרגישות כשהן רואות כל הזמן שמתעלמים מנשים או שמעניקות להם מעט מאוד תשומת לב באתלטיקה. מעניין איך מרגישות הנשים שקשורות לסופרות הספורט שלנו?
ג'רי קרול, רוזוויל
ישראל ופלסטין
ישראל מראה את הבוז שלה לחוק, לאנושות
בליל ה-26 במאי תקפה ישראל מחנה אוהלים ברפיח של עקורים פלסטינים שחיו במה שישראל הבטיחה שיהיה "אזור בטוח". ישראל ירתה שמונה טילים, והרגה לפחות 45 בני אדם, רובם נשים וילדים, שרבים מהם נשרפו למוות. ב-24 במאי הוציא בית הדין הבינלאומי פסיקה משפטית מחייבת לפיה ישראל "עוצרת לאלתר" את הפעולות הצבאיות ההתקפיות שלה ברפיח, תוך ציון "הסיכון העצום" לפלסטינים. בית המשפט קבע כבר בינואר שישראל מבצעת באופן סביר רצח עם בעזה.
הטבח הזה מראה על הזלזול המוחלט של ישראל הן במשפט הבינלאומי והן באנושיות הבסיסית. לישראל לא אכפת מדברי ממשלות. עד שיהיו השלכות מהותיות מהסנקציות הממלכתיות ומהתחזקות ממסדית היא תמשיך לטבוח בפלסטינים. כיצד יכולה מועצת ההשקעות של מדינת מינסוטה (SBI) להמשיך להצדיק את החזקותיה, בעיקר פנסיות עובדי מדינה, שהשקיעה באג"ח של מדינה ישראלית? איגרות חוב שהן בעצם הלוואות לממשלה הזו. איך היא יכולה להצדיק את ההשקעה של למעלה מ-300 מיליון דולר ביצרניות נשק שייצרו את הטילים שהמטירו מוות ופציעות איומות על מחנה האוהלים ההוא?
ה-SBI לא בחר לעשות דבר, למרות חודשים של דרישות הקהילה למכירה. חוסר המעש הזה גורם לחברי הדירקטוריון (המושל טים וולץ, התובע הכללי קית' אליסון, מבקרת המדינה ג'ולי בלהה ומזכיר המדינה סטיב סיימון) להיות שותפים לטבח הזה של פלסטינים חסרי הגנה החוסים באותו מחנה אוהלים. כמה עוד מעשי טבח נחוצים כדי שה-SBI יפעל?
בוב גונין, מיניאפוליס
•••
התמודדות עם זעם עולמי על הפצצת מאהל אזרחי ברפיח בה נהרגו לפחות 45 פלסטינים, הניעו את ישראל בנימין נתניהו לכנות זאת "תאונה טרגית". צבא ישראל מסר כי יעד התקיפה ברפיח ביום ראשון היה מתחם חמאס, וכי נעשה שימוש ב"חמושת מדויקת" כדי לתקוף שם מפקד ובכיר מיליטנטי נוסף. עדים תיארו גופות חרוכות ולהבות. רופא אמר שרוב הקורבנות שראה היו נשים וילדים.
7 באוקטובר אחד שווה 1,200 גופות. עזה נמצאת כעת עד 30 או יותר של 7 באוקטובר מהמלחמה הזו, ואולי עוד שניים או יותר 7 באוקטובר עדיין צריכים להתאושש מהרובל. הרבה מהלומות מהמלחמה הזו עדיין לא מגיעות לישראל ולארצות הברית. הזיכרון של זה יימשך זמן רב.
סטיבן סמית', מיניאפוליס
איגודים
עבודה למען הכלל היא מטרה נעלה
איזו יצירה מפוארת להריץ בסוף שבוע של יום הזיכרון ("90 שנה לאחר שביתות השחקנים של מיניאפוליס", חילופי דעות, 26 במאי). הכותב מציע תיאור מעורר השראה, סוחף, קריא מאוד ומשכנע של ארגון איחוד מוקדם כאן במינסוטה, שנקרא כמו מותחן עתיר אקשן.
סיפורים על חצי מאה של ארגון ועשייה אמיצים, אסטרטגיים ואפקטיביים מציעים הוכחות משכנעות לכך שעבודה משותפת למען הכלל היא אחת המטרות האצילות ביותר שאליהן אפשר להתמסר, מטרה שדורשת את כל הלב, המוח, תכנון אסטרטגי חד, שיתוף פעולה ואומץ שכל קבוצה יכולה לרתום. הכרת התודה מגיעה לאלה שיצרו שפע של הזדמנויות לכל בני מינסוטה ללמוד על ההיסטוריה של ההצלחות, התבוסות והאתגרים החדשים של התארגנות איגודים כאן במדינתנו באמצעות "זכור את 1934" (rem34.ampmpls.com).
השגת ידע והשראה מהמאבקים וההצלחות של עובדי מינסוטה מהעבר טומנת בחובה פוטנציאל רב עוצמה להחיות, לצייד ולהניע אותנו קדימה כדי לטפל ביחד בסוגיות הדוחקות של ימינו.
בת' רדמאכר, מיניאפוליס
•••
פרשנותו של פרופ' פיטר רכלף הופכת לנוסטלגית לגבי מלחמת האזרחים הווירטואלית במהלך שביתת הצוות במיניאפוליס ב-1934 (ארבעה הרוגים), אבל חלקנו, עדים למהומות במיניאפוליס ב-2020, לא כל כך מתלהבים מעוד "מאבק" ו"סכסוך מעמדי". " המורשת האמיתית של שביתות כלליות זו ושל שביתות כלליות אחרות בתקופה ההיא, למרבה המזל, הייתה הפחתת סוג זה של אלימות וקורבנות של מי שאינם צדדים בסכסוכים תעשייתיים.
חוק Taft-Hartley (1947) אסר על "חרמים משניים" שבהם איגודי עובדים היו מפגינים כלונסאות לא מעורבים שפשוט עשו עסקים עם מעסיק "מוכה". מורשת חשובה עוד יותר הייתה הפצת הגישור והבוררות כאמצעים לתעל את הסכסוך במקום העבודה לעבר פתרונות פשרה והרחק מהדרישות ה"בלתי ניתנות למשא ומתן" של שני הצדדים. התפתחויות אלו סייעו להוביל עובדים להשתלבות מלאה בחיים האמריקאים, מה שהוביל בהכרח את מעורבות האיגוד לצמצום ל-6% בתעשייה.
מורשת בעייתית יותר של אותה תקופה הייתה התפשטות ההתאגדות במגזר הציבורי בשנות ה-60, שתמיד מתנגדים לה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ואחרים שדאגו בצדק לגבי האופן שבו איגודים כאלה מסתדרים עם שירותי הממשל המונופולים והסיכוי לשליטה איגודית על "שני הצדדים" של המשא ומתן. השולחן והממשלה עצמה. איגודי הממשלה מייצגים כעת את רוב חברי האיגוד. אבל עדיין לא הוצעה תשובה טובה לביקורת של רוזוולט: האם אנחנו באמת נהנים מממשל עצמי אם עובדי ציבור מאוגדים ואיגודי העובדים האלה שולטים, לא רק בתנאי העסקתם שלהם, אלא בכל נושא פוליטי אחר ובכל ממשלה עצמה, למעט אזרחים "לא מאורגנים"?
דאגלס סיטון, אדינה
