הייתי בן חמש כשנכנסתי לספריית המגאזית בפעם הראשונה. הורי בדיוק רשמו אותי לגן הסמוך, במיוחד בגלל שהוא שולח את תלמידיו לספרייה לביקורים קבועים. הם האמינו בכוחם הטרנספורמטיבי של ספרים ורצו שתהיה לי גישה לאוסף גדול מוקדם ככל האפשר.
ספריית המגאזית לא הייתה רק בניין; זה היה פורטל לעולם ללא גבולות. אני זוכר שהרגשתי תחושת יראה סוחפת כשחציתי את פתח העץ שלו. זה היה כאילו נכנסתי לתחום אחר, שבו כל פינה לחשה סודות והבטיחה הרפתקאות.
למרות שגודלה היה צנוע, הספרייה הרגישה אינסופית לעיני הצעירות שלי. הקירות צופו במדפי עץ כהים, מלאים בספרים מכל הצורות והגדלים. במרכז החדר הייתה ספה נעימה בצבע צהוב-ירוק, מוקפת בשטיח פשוט שבו היינו, הילדים, מתאספים.
אני עדיין זוכר היטב את המורה שלנו ביקשה מאיתנו לשבת סביבה על השטיח ופתחה ספר תמונות. התלהבתי מהאיורים ומהאותיות שלו, למרות שעדיין לא יכולתי לקרוא.
הביקורים בספריית המגאזי היו מחדירים בי אהבה לספרים שהשפיעו עמוקות על חיי. ספרים הפכו ליותר ממקור של בידור או למידה; הם הזינו את הנשמה והנפש שלי, עיצבו את הזהות והאישיות שלי.
אהבה זו הפכה לכאב כאשר ספריות ברחבי רצועת עזה נהרסו, בזו אחר זו, במהלך 400 הימים האחרונים. לפי נתוני האו"ם, 13 ספריות ציבוריות נפגעו או נהרסו בעזה. אף מוסד לא הצליח להעריך את ההרס של הספריות האחרות – אלו שהן חלק ממרכזי תרבות או מוסדות חינוך או גופים פרטיים – שנמחקו אף הם.
ביניהם ספריית אוניברסיטת אל-אקצא – מהגדולות ברצועת עזה. לראות את תמונות של ספרים שנשרפים בספרייה היה קורע לב. זה הרגיש כמו אש שורפת את הלב שלי. גם הספרייה של האוניברסיטה שלי, האוניברסיטה האסלאמית בעזה, שבה ביליתי אינספור שעות בקריאה ולימוד, איננה עוד.
ה ספריית אדוארד סעיד – גם הספרייה הראשונה בשפה האנגלית בעזה, שנוצרה בעקבות מלחמת ישראל בעזה ב-2014, שגם הרסה ספריות – נעלמה. הספרייה ההיא הוקמה על ידי אנשים פרטיים, שתרמו ספרים משלהם עבד כנגד כל הסיכויים לייבא ספרים חדשים, מכיוון שישראל חוסמת לעתים קרובות משלוחים פורמליים של ספרים לרצועה. המאמצים שלהם משקפים את האהבה הפלסטינית לספרים ואת הדחף לחלוק ידע ולחנך קהילות.
ההתקפות על ספריות עזה מכוונות לא רק למבנים עצמם, אלא לעצם המהות של מה שעזה מייצגת. הם חלק מהמאמץ למחוק את ההיסטוריה שלנו ולמנוע מהדורות הבאים לקבל השכלה ומודעות לזהות ולזכויות שלהם. השמדת הספריות בעזה נועדה גם להרוס את רוח הלמידה החזקה בקרב הפלסטינים.
האהבה לחינוך ולידע עוברת עמוק בתוך התרבות הפלסטינית. קריאה ולמידה מוקירים לאורך הדורות, לא רק כאמצעים לרכוש חוכמה אלא כסמלים של חוסן וחיבור להיסטוריה.
ספרים תמיד נתפסו כאובייקטים בעלי ערך גבוה. בעוד שהעלות וההגבלות של ישראל הגבילו לעתים קרובות את הגישה לספרים, הכבוד אליהם היה אוניברסלי, חוצה גבולות סוציו-אקונומיים. אפילו משפחות עם משאבים מוגבלים העדיפו חינוך וסיפור סיפורים, והעבירו הערכה עמוקה לספרות לילדיהם.
יותר מ-400 ימים של מחסור חמור, רעב וסבל הצליחו להרוג חלק מהכבוד הזה לספרים.
כואב לי לומר שספרים משמשים כיום על ידי פלסטינים רבים כדלק לשריפות כדי לבשל או להתחמם, בהתחשב בעובדה שהעץ והגז הפכו יקרים בצורה בלתי רגילה. זו המציאות קורעת הלב שלנו: הישרדות באה במחיר של מורשת תרבותית ואינטלקטואלית.
אבל לא אבדה כל תקווה. יש עדיין מאמצים לשמר ולהגן על המעט שנותר מהמורשת התרבותית של עזה.
ספריית המגאז'י – גן עדן הספרים של ילדותי – עדיין עומדת. המבנה נותר שלם ובמאמצים מקומיים נשתמרו ספריו.
לאחרונה הזדמן לי לבקר בו. זו הייתה חוויה סוחפת רגשית, מכיוון שלא ביקרתי במשך שנים רבות. כשנכנסתי לספרייה הרגשתי שאני חוזרת לילדות שלי. דמיינתי את "שהד קטן" מתרוצץ בין המדפים, מלא סקרנות ורצון לגלות הכל.
כמעט יכולתי לשמוע את הדי הצחוק של חבריי לגן ולחוש את החום של הרגעים שבילינו שם ביחד. זיכרון הספרייה נמצא לא רק בקירותיה, אלא בכל מי שביקר בה, בכל יד שדפדפה בספר ובכל עין ששקיעה את עצמה במילותיו של סיפור. ספריית המגאז'י, בעיני, היא לא רק ספרייה; זה חלק מהזהות שלי, מהילדה הקטנה שלמדה שדמיון יכול להיות מפלט ושקריאה יכולה להיות התנגדות.
הכיבוש מכוון למוח שלנו ולגופנו, אבל הוא לא מבין שרעיונות לא יכולים למות. ערכם של ספרים וספריות, הידע שהם נושאים והזהויות שהם עוזרים לעצב הם בלתי ניתנים להריסה. לא משנה כמה הם מנסים למחוק את ההיסטוריה שלנו, הם לא יכולים להשתיק את הרעיונות, התרבות והאמת שחיים בתוכנו.
בתוך ההרס, יש לי תקווה שכאשר רצח העם יסתיים, הספריות של עזה יקומו מהאפר. מקדשי הידע והתרבות הללו יכולים להיבנות מחדש ולעמוד שוב כמגדלי חוסן.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
