פעם, החוב הלאומי הגובר של ארצות הברית היה נקודת שיחה מרכזית בבחירות לנשיאות.
הוויכוח האחרון של דונלד טראמפ והילרי קלינטון ב-2016 כלל קטע ייעודי בן 12 דקות בנושא.
ברק אובמה ומיט רומני התעמתו בנושא במהלך כל שלושת הוויכוחים שלהם ב-2012.
הרץ קדימה לשנת 2024, וככל הנראה, החוב הלאומי כבר לא חשוב.
המילה "חוב" לא עלתה פעם אחת במהלך הוויכוח הראשון, ועד כה היחיד, של טראמפ וקמאלה האריס בתחילת החודש.
המפלגה הרפובליקנית, שבאופן מסורתי הכי להוטה לתבוע את מעטה האחריות הפיסקלית, לא כללה התייחסות אחת לחוב או לגירעון במסמך המצע בן 16 העמודים שלה שפורסם ביולי.
זה לא שהחוב פחות רלוונטי היום ממה שהיה בבחירות האחרונות – להיפך.
בשנת 2012, החוב הלאומי, ללא כספים שהממשלה חייבת לעצמה, עמד על 11.4 טריליון דולר, כ-69.5 אחוז מהתוצר המקומי הגולמי (תוצר).
כיום הוא עומד על כ-28 טריליון דולר, או כ-99% מהתמ"ג.
משרד התקציבים של הקונגרס (CBO) צופה שהנתון יעמוד על 51 טריליון דולר בעשור הבא כדי להעלות את יחס החוב לתוצר ל-122% – גבוה יותר מאשר לאחר מלחמת העולם השנייה.
לא טראמפ ולא האריס הקדישו תשומת לב רבה לפצצת הזמן המתקתקת הזו, ועוד פחות הציעו הצעות רציניות לנטרל אותה.
למעשה, המדיניות של שני המועמדים אמורה להחמיר את המצב הרבה יותר.
בעוד שהבטחות גרנדיוזיות של פוליטיקאים אינן חדשות, טראמפ והאריס הוציאו כל כך הרבה התחייבויות יקרות – מהבטחתו של טראמפ להאריך את הפחתות המס שלו ב-2017 ועד לתוכניתו של האריס תמורת 25,000 דולר לסיוע לרוכשי בתים ראשונים – שחזאים תקציביים עצמאיים התקשו לקיים לְמַעלָה.
מרכז מדיניות המס הבלתי מפלגתי העריך שהאג'נדה של האריס תגדיל את הגירעון ב-2.6 טריליון דולר במהלך העשור הבא, בעוד שהצעותיו של טראמפ יגדילו את החסר ב-1.2 טריליון דולר.
מודל התקציב של פן וורטון, שאינו כולל כמה מההבטחות האחרונות של המועמדים, מעריך שהגירעון יגדל ב-4.1 טריליון דולר תחת טראמפ ו-2 טריליון דולר תחת האריס.
"אף אחד מהמועמדים לא רוצה להתייחס לזה", אמר לאל-ג'זירה גארי הפבאואר, עמית בכיר שאינו תושב במכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית.
"שניהם החליטו שהדיבור על הפחתת החוב הוא הצעה מפסידה", הוסיף הפבאואר.
יש ויכוח בין כלכלנים לגבי כמה חובות יכולה כלכלת ארה"ב לקחת על עצמה לפני שהיא הופכת לבעיה רצינית.
בניגוד למשקי בית, לממשלות יש אופק תכנון בלתי מוגדר המאפשר להן לגלגל ללא הרף את חובותיהן.
כאשר הגיע הזמן שממשלות יחזירו את המלווים, הן יכולות פשוט להנפיק חובות חדשים כדי לעמוד בהתחייבויותיהן.
בהשוואה למדינות אחרות, לארה"ב יש יתרון מיוחד בכל הנוגע לניהול חובות בשל מעמדו של הדולר כמטבע הרזרבה העיקרי בעולם.
מכיוון שהדולר מוחזק בכמויות גדולות על ידי בנקים מרכזיים ומוסדות פיננסיים ברחבי העולם, ממשלת ארה"ב יכולה ללוות בריבית נמוכה יותר. היא יכולה גם לקחת על עצמה חובות במטבע שלה, מה שמאפשר לה להימנע מתנודות שער החליפין שיעלו את עלות ההחזרים.
ובכל זאת, יש מעט חילוקי דעות שיש נקודה שאחריה החוב לא יכול להמשיך ולגדול ללא השלכות כלכליות חמורות.
כלכלנים במודל התקציב של פן וורטון טענו בניתוח שפורסם בשנה שעברה כי השווקים הפיננסיים לא יחזיקו בחוב ציבורי העולה על 200% מהתמ"ג.
Jagadeesh Gokhale וקנט סמטרס חזו שלממשלת ארה"ב יש כ-20 שנה לנקוט בפעולה מתקנת לפני שתגיע לנקודה שבה שום העלאת מסים או קיצוצים בהוצאות לא ימנעו מחדל – תרחיש שישלח גלי הלם בכל הכלכלה העולמית.
"מסגרת זמן זו היא התרחיש 'המקרה הטוב ביותר' עבור ארה"ב, בתנאי שווקים שבהם המשתתפים מאמינים שפעולות פיסקאליות מתקנות יתרחשו מבעוד מועד", כתבו גוקהיל וסמטרס בניתוח שלהם שפורסם באוקטובר האחרון.
"אם במקום זאת, הם יתחילו להאמין אחרת, דינמיקת החוב הייתה מקצרת עוד יותר את חלון הזמן לפעולה מתקנת".
גם אם תוצאה כה קטסטרופלית כמו מחדל ממשלתי לא תתרחש, ה-CBO חזה שכל הכנסות הממשל הפדרלי יופנו לביטוח לאומי ותשלומי ריבית חוב עד אמצע שנות ה-2030.
עם כל סנט במיסים שנבלע על ידי הוצאות ממשלתיות חובה, ממשלים עתידיים עומדים בפני מוגבלות ביכולתם להשקיע בחדשנות מטפחת צמיחה או להגיב למצבי חירום כמו מיתון או מגיפה הבאה.
למרבה הצער, אין פתרון נטול כאבים לבעיית החוב שאינו כרוך בשילוב כלשהו של קיצוץ בהוצאות ומיסים גבוהים יותר – וככל שהפעולה תידחה זמן רב יותר, התרופה תהיה מרירה יותר.
אבל בעידן של פופוליזם, לפוליטיקאים אין תמריץ מועט לדבר על בחירות קשות ולבוחרים אין תמריץ קטן להקשיב.
