בעזה הצבא הישראלי ממשיך במתקפה ובארה"ב בילה ראש הממשלה בנימין נתניהו את השבוע האחרון בחיזור תמיכה נוספת במתקפה של ישראל על המובלעת הפלסטינית.
אבל המטרה המשותפת הזו, כנראה, אינה משקפת את המציאות: פער הולך וגדל בין הגנרלים לממשלה. ואנליסטים אומרים שזה אומר שהאחדות הישראלית הראשונית בכל הקשור למלחמה בעזה היא נחלת העבר.
ההבדלים מופיעים בגלוי מדי פעם. לאחרונה, הם התרכזו בגיוס תלמידי הישיבות החרדים בישראל – האלופים הצבאיים, וחילונים רבים, רוצים שהם יתגייסו כמו יהודים אחרים, אבל מפלגות חרדיות המתנגדות לגיוס הן חלק חיוני בקבינט של נתניהו. .
עם זאת, אולי משפיעים יותר על עזה חילוקי דעות בנוגע לניהול המלחמה וכיצד לסיים אותה.
בחודש יוני אמר דובר צבא ישראל דניאל הגרי: "מי שחושב שאנחנו יכולים לחסל את חמאס טועה". הבעיה היא שאחד מאותם אנשים הוא נתניהו עצמו, שבבירור הפך את השמדת חמאס לאחד התנאים שלו לסיום מלחמה שהרגה כעת כמעט 40,000 פלסטינים. הביקורת הזו היא חלק מהתנגדות רחבה יותר בקרב כמה ישראלים מובילים – ואפילו שר הביטחון של נתניהו עצמו, יואב גלנט, תהה אם יש תוכניות לסיום המלחמה, שהחלה באוקטובר.
נתניהו סייג את הביקורת שלו כלפי הצבא, כשהוא מתח ביקורת חריפה על התוכניות שהצבא הכריז, גם ביוני, ל"הפסקות טקטיות בלחימה" יומיות כדי להקל על העברת הסיוע. גורם ישראלי אז צוטט כאומר שנתניהו הבהיר לצבא שזה "לא מקובל".
ההבדלים בין הצבא לממסד הפוליטי הימני של ישראל אינם חדשים כמעט, והם נפוצים במיוחד כרגע בגלל נוכחות הימין הקיצוני בממשלה.
במהלך 20 השנים האחרונות לערך, תנועות המתנחלים הימנית הקיצונית עברו מהחריגה בשולי הפוליטיקה הישראלית עומדת בחזית החיים הפוליטיים והמוסדיים בישראל. כעת יושבים תומכים לשעבר של תנועות יהודיות האסורות כקבוצות "טרוריסטים". תפקידי שרים בכיריםללא ניסיון להתכחש להשתייכותם הקודמת.
בנוסף לבסיס נמרץ ולעתים תוקפני, נציגי הימין הקיצוני שולטים ברבים ממוסדות ישראל, לרבות המשטרה ומערכת החינוך, כשהשפעתם על הצבא החילוני המסורתי בישראל הולכת וגוברת.
עליית הימין הקיצוני
באיומים חוזרים ונשנים להסתלק ולמוטט את קואליציית השלטון הפגיעה מבחינה אלקטורלית בישראל, השר האולטרה-לאומי לביטחון לאומי איתמר בן-גביר ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' באו להפעיל וטו אפקטיבי על המדיניות הלאומית.
זה כולל כל עסקת הפסקת אש פוטנציאלית בעזה – ונתניהו בחר להתעלם מאלה במערב שקוראים לו לסיים את מה שהיא מלחמה לא פופולרית בעולם, במקום לחשוש יותר מהזעם של הימין הקיצוני. לנתניהו יש את שלו צרות משפטיותואיבוד ההגנה שמעניק לו תפקידו הנוכחי עלול לעלות ביוקר.
ההשקפה הביקורתית של הימין הקיצוני על הצבא אינה חדשה. במקום זאת, היא נובעת מתפקידו של הצבא בפליטת ההתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות בעזה ב-2005, מהלך אליו התנגדו באלימות מתנחלי המובלעת, ומהיחסים המתמשכים – אם כי לעיתים הפרועים – ביניהם בגדה המערבית הכבושה, המנוהל רשמית על ידי הצבא מאז. 1967.
"זה נראה מוזר, אני יודע", אמר אייל לוריא-פרדס מהמכון למזרח התיכון, "אבל תנועת המתנחלים האשימה שוב ושוב את הצבא בהטיה אנטי-יהודית בגדה המערבית". וחלק מהחשדנות הזו חורג מההבדלים במדיניות המלחמה.
"עם הדגש שלו על מגדרים מאוזנים וזכויות קהילת הלהט"ב, הצבא זוכה לא פעם לביקורת מצד מתנחלים וחרדים על מה שהם רואים כתרבות הפרוגרסיבית שלו", אמרה לוריא-פרדס.
על פי האנליסט הישראלי העצמאי, נמרוד פלשנברג, "צעדת המוסדות" של הציונות הדתית והימין הקיצוני, שעודדה נסיגת עזה ב-2005, ראתה הסתננות הדרגתית לרבים מממסדי המדינה, מהתקשורת, לחינוך ולמערכת המשפט, אך האיטיות -ההיררכיות הנעות של הצבא הן עבודה בתהליך.
השפעתם בצבא הולכת וגוברת. בדו"ח שפרסם לאחרונה The Guardian, העיתון הבריטי העלה כי כ-40% מבוגרי בתי הספר לקציני חי"ר של הצבא מגיעים מקהילות ציוניות דתיות קשוחות המתואמות יותר עם השקפת עולמם של בן-גביר וסמוטריץ'. חרדים חרדיםהנמנעים משירות צבאי, או המפקדים הבכירים של המשמר הוותיק החילוני של צבא ישראל.
"אתה יכול לראות את ההשפעה הזו גם בעזה וגם בגדה המערבית", אמר פלשנברג, בהתייחס לאזורים – אלה האחרונים במיוחד, שהמתנחלים הישראלים רואים בהם בזכות אלוהית. "יש לך קצינים בדרגים נמוכים יותר ובינוניים שחוזרים על הקריאות הדתיות הכמעט רצחניות, תוך שהם מפנים עורף או מבצעים הפרות זכויות נוראיות. כל אותו זמן, הגנרלים שלהם מגנים פעולות כאלה, מבלי לעשות דבר כדי למנוע אותן".
הוקעה בולטת אחת כזו הגיעה מוקדם יותר ביולי מצד הגנרל הישראלי היוצא, יהודה פוקס, המשרת בצבא הישראלי מאז 1987. הוא גינוי פומבי האלימות של המתנחלים, שתבעה עשרות פלסטינים בגדה המערבית במהלך המלחמה, וכינתה אותה "פשע לאומני".
ולמרות זאת, בסופו של דבר, הביקורת של הכוחות המזוינים על פעולות ישראל בגדה נותרה מועטה, והצבא עצמו מבצע פשיטות כמעט יומיות על ערים, עיירות וכפרים פלסטיניים, ואף תקף אותן מהאוויר מאז אוקטובר. . גם ההתעללות הקבועה בפלסטינים תחת כיבוש זוכה רק לעתים רחוקות, אם בכלל, לביקורת מצד ההנהגה הבכירה של הצבא.
באשר למלחמה בעזה, הן הצבא והן הממשלה תמכו באופן מלא בהרס הנרחב של עזה והסכימו להרג של אלפי פלסטינים, כאשר ההבדלים הם בעיקר על טקטיקה ותוכניות עתידיות.
במלחמה עם הצבא
בתחילת יולי אמר גלנט לציבור כי הצבא זקוק ל-10,000 חיילים נוספים באופן מיידי כדי להמשיך בפעילות.
בתחילת יוני, דיווחים בתקשורת הצביעו על מחסור בציוד, בתחמושת ובחיילים, כאשר יותר ויותר חיילי מילואים לא הגיעו לתפקיד, דיווחים על טנקים שנכנסו לעזה מצוידים רק בחלקם, וציוד שבור לא מטופל.
הדיווחים גם הצביעו על כך שהצבא מוכן להגיע להפוגה עם חמאס אם הסכם זה יוביל להחזרת השבויים הנותרים בתוך עזה.
"אנשים אומללים, אבל אנחנו לא קרובים להגיע למסה קריטית", אמרה מירב זונשיין מקבוצת המשבר הבינלאומית. "עם זאת, זה הכי קרוב לזה שאני יכול לזכור. אני לא יכול לחשוב על זמן אחר שבו ביקורת (גם מצד הצבא וגם מצד הממשלה) בוצעה בקנה מידה כזה".
אף על פי כן, ברחבי החברה הישראלית גוברים סימני עייפות מלחמה. העמותה הישראלית "פרופיל חדש", התומכת בישראלים בתקווה להימנע משירות צבאי, מדווחת על מספר גדל והולך של פניות מגויסים וחיילי מילואים להוטים להימנע משירות בצבא הישראלי.
"יש עלייה בפניות מאז ה-7 באוקטובר", אמר דובר הקבוצה לאל-ג'זירה, בהתייחסו לתחילת הסכסוך.
"אנחנו רואים יותר ויותר חיילי מילואים פונים נגד המלחמה, או לא רוצים לחזור לאחר שעברו טראומה מהיערכות קודמות", אמר הדובר.
למרות שהם רחוקים מלהיות מוכנים למרד, מעטים יטענו שהצבא אינו חווה לחץ שאין שני לו.
חסרי צוות, לא מצויד וללא ניצחון ברור באופק לאחר כמעט 10 חודשי מלחמה, הצבא הישראלי בכל זאת מוצא את עצמו נלחם במספר חזיתות.
בעזה היא שומרת על מונופול כוח. בלבנון מאיים ומציק. אולם בבית, היא מוצאת את עצמה מוקפת: כשהימין הקיצוני משתלט על שורותיו, והפוליטיקאים שהתחייבו לשרת נאשמים בכך שהם מתעדפים את מטרותיהם על פני אלה של הצבא שעליו הם מפקדים.
