בנאום שנשא בקונגרס ארצות הברית ב-24 ביולי, העלה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו החזון שלו על "עזה חדשה" להופיע ברגע שהתוקפנות האכזרית של ארצו נגד הרצועה תסתיים. הוא דיבר על "עתיד של ביטחון, שגשוג ושלום".
בחודש מאי פרסם משרדו מתווה מפורט בשם עזה 2035, ובו תוכניות נועזות ל"בנייה מחדש יש מאין", "עיצובים מודרניים", "נמלים, צינורות ומסילות ברזל".
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לא התייחס לחזונו של נתניהו, אך הוא כן רמז ל"תוכנית שיקום מרכזית לעזה" בנאומו המתווה תוכנית הפסקת אש ב-31 במאי. לאחר מכן הגיעה החלטת מועצת הביטחון של האו"ם ב-10 ביוני שתומכת בה. היוזמה שלו.
התפתחויות אלו מצביעות על נתיב מטריד לעתידו של העם הפלסטיני. הכוחות מאחורי רצח העם הזה ימשיכו להיות אחראים על חייהם כשהקטל יסתיים. אם לא יסוכלו, הם ימשיכו להשכיב כדי לבזבז אדמות פלסטיניות ולהימסר לעוני ולעשות דה-הומניזציה של פלסטינים.
אבל הם גם ימשכו עתיד לא אנושי ודיסטופי עבור אוכלוסיות רבות אחרות באזור ומחוצה לה.
דיסטופיה עירונית הבנויה על קברי אחים
תוכנית עזה 2035 של נתניהו עשויה להיות לא מציאותיאבל זה לא צריך לעוור אותנו לעובדה שזה סימפטומטי של חזון רב עוצמה של "ציוויליזציה" הנמכרת על ידי חוגי פינטק ונמכר לקהלים גלובליים כהתקדמות עתידנית.
עזה 2035 מדמיינת מחדש את הרצועה למה שהיסטוריון אדם טוז'ה תיאר כ"מדינת עיר עשירה ומנוהלת באינטנסיביות – תחשוב על סינגפור או אבו דאבי", "שיבוט מגה עשיר של עיר מסחרית ותעשייתית גלובלית".
הוא מדמיין את המדבר של הגטו הפלסטיני פורח לתוך הגן של אזור סחר חופשי הנשלט על ידי בינלאומי, ומביא את פירות הטכנולוגיה וה"ציוויליזציה" לתושביו – ולעולם כולו.
זו לא הפעם הראשונה שהציוויליזציה המערבית מבקשת לבנות ולהתרחב על גבי שדות הרג. אבל הפרויקט "התרבותי" של ישראל בעזה היה אכזרי ובלתי אנושי במיוחד – בעוד שבעלי בריתה המערביים התנצלו בתוקף על כך, וכינו אותו "הזכות להגנה עצמית" של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
עד עכשיו, סטטיסטיקות רשמיות מצביעות על מניין הרוגים של כמעט 40,000 ואלפי נעדרים; הערכות מדעיות קבע את מספר ההרוגים על 186,000. המשך הפצצת שטיחים של כל עזה – כולל "אזורים בטוחים" – יחד עם רעב ומחלות נרחבים יעיפו את המספרים המזעזעים האלה אפילו גבוה יותר.
בעוד שיש מי שייחסו את האכזריות הישראלית לפתולוגיה נקמנית, יש היגיון כלכלי ברור מאחוריה. וזה הופך את רצח העם המתמשך למפחיד עוד יותר.
יש להכחיד את התרבות והחיים הפלסטיניים המקומיים – טיפול זהיר של האדמה הגלומה בצמיחה האיטית של עץ הזית – כדי לפנות מקום למיצוי ערך אינטנסיבי במיוחד מהיר, היי-טק, אשר חודר ליחסים חברתיים וסביבתיים ברי קיימא. להכניס דיסטופיה עירונית יוקרתית חסרת פנים.
ככל שמתגלגל רצח העם, תוכניות כמו עזה 2035 משרתות את הסבל של הפלסטינים בפיתוי ה"ציוויליזציה", בדיוק כפי שנתניהו אמר לקונגרס האמריקני. אבל זה לא רק תעלול יחסי ציבור. לשם צועדות אליטות פוליטיות בישראל ומחוצה לה.
במהלך תשעת החודשים האחרונים נערכו פגישות בין חברות לבין גופים עסקיים ופוליטיים שונים כדי לדון במה-פרויקטים של שיקום בעזה, כל זאת בזמן השמדת אוכלוסייתה. המשתתפים כוללים חברה ש"מתכננת פרויקטים של פיתוח עירוני בקנה מידה גדול" וחברת ייעוץ בינלאומית גדולה.
בינתיים, ג'ארד קושנר, חתנו של דונלד טראמפ, התקווה לנשיאות ארה"ב, שיבח בפומבי את "הפוטנציאל היקר מאוד" של "רכוש על קו המים" בעזה.
אלמנטים של עזה 2035 ניכרים אפילו באופן שבו החלק הימני הקיצוני של ממשלת נתניהו מנסה לנהל את ישראל. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', למשל, דוחף קדימה תקציב מדינה לשנת 2025 שיטיל צנע על הישראלים הפשוטים ויתן עדיפות למגזרי ההייטק והנדל"ן.
מעבדה באוויר פתוח ללוחמת בינה מלאכותית
עתיד היי-טק מחייב כוח היי-טק שיניח תחילה את הבסיס. כבר יצואנית גדולה של טכנולוגיה צבאית, ישראל פרסה את כל ההתקדמות ההרסנית האחרונה שלה ל"ניסוי קרב" בפלסטינים.
הטרנדי שבהם היה ללא ספק הבינה המלאכותית (AI), ששולטת כעת בשדה הקרב בעזה. חברות טכנולוגיה גלובליות וארה"ב היו של ישראל שותפים ותיקים בתחום הזה.
לפי מגזין +972 הישראלי, AI יש ירד ליגה יצירת "מטרות" ל"מפעל" אוטומטי, העברת קבלת החלטות אנושית במיקור חוץ בנוגע ל"אתיקה" של פעולת קרב, והציעה דרכים חסכוניות לפריסת פצצות "מטומטמות" במשקל 2000 פאונד כדי להוציא מבנים שלמים.
מספרי טלפון ונתוני מדיה חברתית התחברו לנשק הבינה המלאכותית הללו, שמחליטים ככל הנראה אם פלסטיני צריך לחיות או למות על סמך קבוצת וואטסאפ בה הוא נמצא.
בינתיים, כלי תקשורת עולמיים דיווחו בנונשלנטיות שצבאות אחרים – גם לומדים וגם לקוחות פוטנציאליים – עוקבים מקרוב אחר המתרחש בעזה, המעבדה הפתוחה של ישראל ללוחמה עירונית בינה מלאכותית.
רצח העם המתגלגל לא יכול שלא להזכיר לנו "טכנופאודליזם", רעיון שיאניס ורופקיס טבע כדי לתאר את המוטציה של המערכת הקפיטליסטית העולמית לכזו שמרכזת כוח באמצעות טכנולוגיות דיגיטליות הנשלטות על ידי אליטה קטנה. נראה שבעזה זה כבר הופך לצורת דיכוי משמידה שהופכת "צמיתים" חסרי אונים למסה אנושית אמורפית, הזמינה כמשאב למניפולציה או חיסול לפי גחמתם של "אדוני הטכנולוגיה המלחמה".
רצח העם בעזה מעלה לתודעה גם את התבוננותו של הפילוסוף האוסטרי-יהודי גינתר אנדרס כי המטרה הסופית של הטכנולוגיה היא מחיקת האדם. ניתן להבחין בכך ברמה החברתית, כאשר החוויה האנושית מתיישנת בשטף האפור של זרמי תקשורת ריקניים בלתי נגמרים. היא נוכחת גם ברמה החומרית מאוד, עם פריסת טכנולוגיות של רצח עם, כמו הפצצה הגרעינית ומחנה הריכוז, שנועדו למחוק קהילות שלמות.
אנדרס, כמו גם הוגים נוספים שהרהרו בשואה בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הזהירו לא לשכוח ששורשיו של מה שקרה בתהליכים תרבותיים וכלכליים שלא פסקו עם סיום השואה.
גורל האנושות
כעת ברור שלא שמנו לאזהרות וחיים את הזוועה של השמדה ממושכת של פרופורציות תעשייתיות המוצדקות כרציונליות ומוסריות – כישלון מחריד של המאה ה-21 לקיים את ההתחייבות "לעולם לא עוד".
האו"ם והמשטר המשפטי הבינלאומי שנועדו להגן על זכויות אדם וכבוד אוניברסליים מראים שהם חסרי הכוח להסדיר בפועל את ענייני האדם.
אפילו פוליטיקאים מתונים, כמו הנציג הגבוה של האיחוד האירופי לעניינים בינלאומיים ג'וזפ בורל, הביעו את ההבנה הזו בפומבי. במרץ ציין בורל: "(עזה) היא בית קברות לעשרות אלפי אנשים, וגם בית קברות לרבים מהעקרונות החשובים ביותר של המשפט ההומניטרי".
עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" לשעבר, כריס הדג'ס, ציין בעגמומיות שבעולם שנפגע על ידי השאיפה לרווח על רקע ריכוז גרוטסקי של כוח צבאי ופיננסי הגורם לאסון אקלימי לאורך הדרך, רצח עם לא יהיה חריג, אלא הנורמה החדשה. "העולם מחוץ למבצרים המתועשים בצפון הגלובלי מודע היטב לכך שגורלם של הפלסטינים הוא גורלם", כתב לאחרונה. מאמר.
בעוד כבוד האדם נהרס על ידי מכונת המלחמה המונעת על ידי בינה מלאכותית, הנותנת רווחים, וככל שהמשאבים של הפלנטה והחיים שלנו מופקים באכזריות כדי לצבור עושר עבור אליטת הפינטק, זה תלוי בנו להחליט אם אנחנו רוצים את עזה 2035 להיות העתיד הקולקטיבי שלנו. נדרשת פעולה – ממושמעת, מודעת, חוצה לאומית ונחושה – כדי למנוע אסון עולמי ולעצב עתיד מזהיר יותר עבור ילדינו.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
