ביום רביעי הרג הצבא הישראלי שני עיתונאים פלסטינים נוספים בעזה.
איסמעיל אל-גול ורמי אל-ריפי עבדו כאשר נפגעו על ידי כוחות ישראליים בעיר עזה.
אל-גול, שדיווחי אל-ג'זירה שלו היו פופולריים בקרב הקהל הערבי, לבש א אפוד עיתונות בזמן שהוא נהרג.
הרציחות האחרונות מביאות את שיא ההרוגים של עיתונאים עולמי של ישראל לפחות 113 במהלך הזרם רֶצַח עַם בעזה, לפי ההערכה השמרנית יותר.
שום סכסוך עולמי אחר לא הרג כמו עיתונאים רבים בזיכרון האחרון.
לישראל יש א היסטוריה ארוכה של התמקדות באלימות בעיתונאים, כך שההרג שלהם בעזה אינו בהכרח מפתיע.
למעשה, ועדה לשנת 2023 להגנה על עיתונאים (CPJ) להגיש תלונה תיעד "דפוס בן עשרות שנים" של ישראל מכוונת והרג עיתונאים פלסטינים.
למשל, ארגון Human Rights Watch חֲקִירָה מצא כי ישראל כינתה "עיתונאים ומתקני תקשורת" בארבע הזדמנויות נפרדות בשנת 2012. במהלך התקיפות נהרגו שני עיתונאים ורבים אחרים נפצעו.
בשנת 2019, ארגון האומות המאוחדות עמלה גילה שישראל "ירתה בכוונה" בזוג עיתונאים פלסטינים ב-2018, והרגה את שניהם.
לאחרונה, בשנת 2022, ישראל ירתה והרגה את העיתונאית הפלסטינית האמריקאית שירין אבו אקלה בגדה המערבית.
ישראל ניסתה להתכחש מאחריות כמעט תמיד עושה זאת לאחר שהיא ביצעה מעשה זוועה, אך ראיות וידאו היו מכריעות, וישראל נאלצה להודות באשמה.
לא היו השלכות על החייל שירה לעבר אבו עקל'ה, שלבש אפוד עיתונות וקסדת עיתונות, או על הישראלים המעורבים בתקריות האחרות נגד עיתונאים.
ל-CPJ יש מוּצָע שכוחות הביטחון הישראליים נהנים מ"חסינות כמעט גורפת" בתקריות של תקיפות עיתונאים.
בהתחשב בהקשר רחב יותר זה, הכוונה של ישראל לעיתונאים במהלך רצח העם הנוכחי הוא באמת לא מפתיע, או יוצא דופן.
עם זאת, מה שבאמת מפתיע, ואפילו מזעזע, הוא השתיקה היחסית של עיתונאים מערביים.
למרות שבהחלט היו דיווחים ואהדה בצפון אמריקה ובאירופה, במיוחד מארגוני כלבי שמירה כמו ה-CPJ, יש מעט תחושה של סולידריות עיתונאית, ובוודאי שאין שום דבר שמתקרב לזעם נרחב ולסערה על האיום שפעולות ישראל מציבות על חירויות העיתונות.
האם אנו יכולים לדמיין לרגע מה יכולה להיות התגובה העיתונאית המערבית אם כוחות רוסים יהרגו יותר מ-100 עיתונאים באוקראינה תוך פחות משנה?
גם כאשר כלי חדשות מערביים דיווחו על עיתונאים פלסטינים שנהרגו מאז תחילת המלחמה הנוכחית, הסיקור נוטה להעניק לישראל את הספק, ולעתים קרובות ממסגר את ההרג כקורבנות לא מכוונים של לוחמה מודרנית.
כמו כן, ההסתמכות הגורפת של העיתונות המערבית על מקורות פרו-ישראליים הבטיחה הימנעות משמות תואר צבעוניים ומגינויים.
יתר על כך, הסתמכות יתרה על פרו-ישראל מקורות לפעמים הקשה לקבוע מי מהצדדים לסכסוך היה אחראי להרג ספציפי.
מקרה ייחודי?
אפשר להניח כאן שכלי חדשות מערביים פשוט שומרים על מסירותם לעקרונות דיווח מערביים מוצהרים של ניתוק וניטרליות.
אבל, במצבים אחרים, עיתונאים מערביים הוכיחו שהם אכן מסוגלים לעשות לא מעט מהומה, וגם להפגין סולידריות.
הרג 12 עיתונאים של צ'רלי הבדו ב-2015 מספק דוגמה שימושית.
בעקבות המתקפה ההיא, התרחש מחזה תקשורתי אמיתי, כאשר לכאורה כל מוסד העיתונות המערבית התאחד כדי להתמקד באירוע.
אלפי דיווחים נוצרו תוך שבועות, האשטאג סולידריות ("Je suis Charlie", או "אני צ'רלי") הפך ויראלי, והצהרות ותחושות סולידריות זרמו מעיתונאים מערביים, ערוצי חדשות וארגונים המוקדשים לעקרונות של חופש הביטוי .
לדוגמה, אגודת העיתונאים המקצועיים של אמריקה כינה את המתקפה על צ'רלי הבדו "ברברית" ו"ניסיון לחנוק את חופש העיתונות".
בית חופשי פרסמו ציון לשבח חריף דומה, כינה את הפיגוע "מחריד", וציין כי הוא מהווה "איום ישיר על זכות חופש הביטוי".
PEN America והחברה הלאומית החילונית הבריטית העניקו פרסים לצ'רלי הבדו וקבוצת המדיה של גארדיאן תרמה סכום עתק לפרסום.
השתיקה והשקט היחסי של עיתונאים מערביים על הרג של לפחות 100 עיתונאים פלסטינים בעזה מזעזעים במיוחד כשלוקחים בחשבון את ההקשר הגדול יותר של המלחמה של ישראל בעיתונות, המאיים על כל העיתונאים.
באוקטובר, בערך בזמן תחילת המלחמה הנוכחית, ישראל סיפר סוכנויות הידיעות המערביות כי היא לא תבטיח את שלומם של עיתונאים הנכנסים לעזה.
מאז, ישראל שמרה על א לֶאֱסוֹר על עיתונאים בינלאומיים, אפילו עובדים כדי לִמְנוֹעַ כניסתם לעזה במהלך הפסקה קצרה בנובמבר 2023 בלחימה.
חשוב מכך, אולי, ישראל השתמשה בשלטתה במערב כדי לכוון ולשלוט על נרטיבים חדשותיים מערביים על המלחמה.
כלי חדשות מערביים צייתו לא פעם בצייתנות לטקטיקות המניפולציות הישראליות.
למשל, כפי שהיה זעם עולמי הַרכָּבָה נגד ישראל בדצמבר 2023, ישראל הוציאה שֶׁקֶר דיווחים על אונס המוני ושיטתי נגד נשים ישראליות על ידי לוחמים פלסטינים ב-7 באוקטובר.
ערוצי חדשות מערביים, כולל הניו יורק טיימסהם הקטינו את הזעם הגובר נגד ישראל והחלו להדגיש באופן בולט את סיפור "האונס השיטתי".
מאוחר יותר, בינואר 2024, הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ). אמצעים זמניים נגד ישראל.
ישראל הגיבה כמעט מיד בהנפקת טרור אבסורדי האשמות נגד סוכנות הסעד והעבודות של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א).
כלי חדשות מערביים המעיטו בסיפור הצעדים הזמניים, שהיה ביקורתי מאוד כלפי ישראל, והדגישו את ההאשמות נגד אונר"א, שציירה את הפלסטינים באור שלילי.
דוגמאות אלו ואחרות של מניפולציה ישראלית על נרטיבים חדשותיים מערביים הן חלק מדפוס השפעה רחב יותר שקדם למלחמה הנוכחית.
אמפירית אחת לימוד מצא שישראל נוהגת להקפיץ התקפות, במיוחד כאלו שעלולות להרוג אזרחים פלסטינים, בדרכים המבטיחות שהתקשורת האמריקנית תתעלם או יזלזלו בהן.
במהלך רצח העם הנוכחי, גם ארגוני חדשות מערביים נטו להתעלם מהרחבה תבנית של צנזורה של תוכן פרו-פלסטין ברשתות החברתיות, עובדה שצריכה להדאיג כל מי שמתעניין בחופש הביטוי.
קל להצביע על קומץ דיווחים ותחקירים מערביים שהיו ביקורתיים כלפי כמה פעולות ישראליות במהלך רצח העם הנוכחי.
אבל הדיווחים האלה אבדו בים של השלמה עם הנרטיבים הישראליים והמסגור הפרו-ישראלי, האנטי-פלסטיני.
מספר מחקרים, כולל ניתוחים של ה המרכז לניטור מדיה וה לעכבהפגין עדויות מוחצות למסגור פרו-ישראלי, אנטי-פלסטיני, בכתבות חדשותיות מערביות על המלחמה הנוכחית.
האם העיתונות המערבית מתה?
עיתונאים רבים בארצות הברית ובאירופה מציבים את עצמם כדוברי אמת, ביקורתיים כלפי כוח וכלבי שמירה.
למרות שהם מכירים בטעויות בדיווח, עיתונאים לרוב רואים את עצמם ואת ארגוני החדשות שלהם כחותרים כראוי להוגנות, דיוק, מקיפות, איזון, ניטרליות וניתוק.
אבל זה המיתוס הגדול של העיתונות המערבית.
גוף גדול של ספרות אקדמית מציע שכלי חדשות מערביים אינם מתקרבים לעמידה בעקרונותיהם המוצהרים.
אבל המלחמה של ישראל בעזה חשפה עוד יותר את כלי החדשות כמרמה.
למעט יוצאים מן הכלל, כלי חדשות בצפון אמריקה ואירופה נטשו את העקרונות המוצהרים שלהם ולא הצליחו לתמוך בעמיתים פלסטינים שהוכוו למטרה ונהרגו בהמוניהם.
על רקע כישלון מרהיב שכזה והמחקר הנרחב המצביע על כך שאמצעי החדשות המערביים נופלים בהרבה מהאידיאלים שלהם, עלינו לשאול האם כדאי להמשיך ולקיים את המיתוס של האידיאל העיתונאי המערבי.
האם העיתונות המערבית, כפי שנחזה, מתה?
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
