כתבתי המון על ניסויים וטרגדיות בלב של פלסטינים במשך זמן רב.
התייחסתי לכל מילה בכל טור שהופיעה בעמוד זה, המוקדשת לגורלו הרעוע של פלסטין ולנשמות הבלתי ניתנות לשינוי שמסרבות לנטוש אותה, כחובה וחובה.
חובתם וחובתם של סופרים – זוכים להגיע לכל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה מקומות – לחשוף עוול ולתת ביטוי מחודד לסבל מיותר.
הפכתי את זה לברור לאורך כל הדרך: הנה אני עומד. לא בגלל שאני הפוסק הכל-יודע של נכון מטעות-כל סופר ישר מודע עד כמה זה מתיש וטיפש יכול להיות-אלא מכיוון שאני מחויב לומר את האמת בבירור, ובמידת הצורך, שוב ושוב.
אני שוקל לסיים את מה שקרה וממשיך לקרות לפלסטינים כציווי המוסרי של השעה הנוראה והמעוררת הזו.
זה דורש תגובה שכן שתיקה מתורגמת לעתים קרובות – במודע או בהזנחה – להסכמה ושותפות.
כל אחד מאיתנו שחולק תחושת חובה ותפקיד זה מגיב בדרכנו.
חלקם נשאים נאומים בפרלמנטים. חלקם נועלים זרועות בהפגנות. חלקם הולכים לעזה ולגדה המערבית הכבושה כדי להקל, כמיטב יכולתם, הסבל והייאוש החודר.
אני כותב.
כתיבה להגנה על פלסטינים – על אנושיותם, כבודם וזכויותיהם – אינה נועדה, וגם לא ניתן לפטר אותה, כפרובוקציה פולמוסית.
מבחינתי זה מעשה מצפון.
אני לא כותב למוליפי. אני מסרב להעפיל את מה שקרה ומתרחש לפלסטינים כ"מורכבים "כדי לספק לקוראים רמפת יציאה אתית נוחה ונוחה.
העיסוק אינו מורכב. הדיכוי אינו מורכב. האפרטהייד אינו מורכב. רצח עם אינו מורכב. זה אכזרי. זה לא בסדר. זה חייב להיכנע להגינות.
כתיבה על פלסטינים בדרך הבוטה והבלתי מתפשרת הזו מזמינה כל מיני תשובות מכל מיני רבעים.
יש קוראים משבחים את "האומץ" שלך. יש תודה ש"דבר "עבורם, על שלא נרתע, על שמות שמות. חלק מהקוראים קוראים לך להמשיך לכתוב, למרות הסיכונים וההאשמות.
הרבה פחות אדירה, חלק מהקוראים קוראים לך שמות מכוערים. חלקם מאחלים לך ולמזל משפחתך ולפגיעה. יש קוראים שמנסים, ונכשלים, לפטר אותך.
כל מה שאתה יכול לעשות כסופר זה להמשיך לכתוב, ללא קשר לתגובה – בין אם לא נעימה, לא נעימה, מהורהרת או חסרת מחשבה – או ההשלכות, המיועדות או לא.
ובכל זאת, אחד הנפגעים בכתיבה על פלסטינים יכול להיות אובדן הקביעות המרגיעה וההנאה הרכה של חברויות מוערכות.
אני מניח שאני לא לבד בציון העצוב הזה.
סטודנטים, מורים, אקדמאים, אמנים וכל כך הרבה אחרים הוגלו, טענו או אפילו נכלאו על כך שסירבו להתעלם או לחטא את האימה שאנו רואים יום אחרי יום איום.
בהקשר זה, מסעותיי, בעודם צורבים ומדהימים, צנועים בהשוואה. חברים שהלכו, ככל שיהיה יקירתי, הם, כך נראה, המחיר של גילוי לב שמערער.
החברויות הללו, שנבנו במשך עשרות שנים דרך חוויות שמחות, לפעמים עצובות וסודות משותפים, התאדו ברגע.
הבנתי שהקרע הזה יכול לקרות. לא פחדתי מזה. קיבלתי את זה.
ובכל זאת, כשזה קרה, זה דקר.
זה היה פתאומי. שיחות טלפון הלכו לדואר קולי. מיילים לא נענו. באופן בלתי נמנע, היעדרות ושקט גדלו עד שהפכו לפסק דין בלתי ניתן לטעות.
אז לא ביקשתי הסברים. זה, הסברתי, יהיה חסר תוחלת. דלת נטרקה ונגרמה.
חברים הערצתי וכיבדתי. חברים שצחקתי איתם, אמנתי, שעסקתי חיפשתי ומי חיפש את שלי.
נעלם.
אני מאחל להם ויקיריהם היטב. אני אתגעגע לאוזן החכמה שלהם, ומדי פעם, את היד העוזרת שלהם.
חלקם יהודים, חלקם לא. אני לא מבשר את בחירתם. הם מימשו את הפררוגטיבה שלהם כדי להחליט מי יכול ולא ניתן לקרוא לו חבר.
פגשתי פעם את מבחן הליטמוס שלהם – זה שיש לכולנו. עכשיו, נכשלתי בזה.
אני יודע שחלק מחברי לשעבר יש קשרים עמוקים לישראל. לחלקם יש משפחה שגרה שם. חלקם עשויים להתאבל גם הם מודאגים ממה שבא הלאה.
אני לא מתעלם מהפחד או חוסר הוודאות שלהם. אני לא מכחיש את זכותם למקום מבטחים.
זה המקום בו, אני חושד, אנו מתמודדים עם הגורם הבלתי מדובר בחלק הבלתי הפיך.
לא ניתן להשיג את ביטחונה של ישראל על חשבון החופש והריבונות של פלסטין.
זה לא שלום, קל וחומר "דו קיום" חמקמק. זו שליטה – אכזרית ולא סלחנית.
סוג זה של אובדן, עמוק ומתמשך, מפנה את מקומו לבהירות שנולד מדחייה. זה מחדד את הערכתך לנאמנות ואותנטיות במערכות יחסים.
אולי האנשים שחשבתי שאני יודע, אני בכלל לא יודע. ואולי האנשים שחשבו שהם מכירים אותי, לא הכירו אותי בכלל.
יש התחשבות בעיצומה. כמו רוב ההתחשבנות, גדולות או קטנות, קרוב או רחוק, זה יכול להיות מבולגן וכואב.
אנו מנסים לנווט בעולם חסר רחמים, שבכל השלם הלא נעים, מעניש ציות מתנגד ותגמולים.
לאותם חברים שבחרו למרחק, אני אומר את זה: אני משוכנע שאתה מאמין שמה שאתה עושה נכון וצודק. כך גם אני.
אני כותב לא לפצוע. אני כותב להתעקש.
אני מתעקש שחיים פלסטינים חשובים.
אני מתעקש שלא ניתן למחוק פלסטינים על ידי צו, כוח והפחדה.
אני מתעקש שאבל לא צריך להיות טקס יומיומי עבור אנשים.
אני מתעקש שהצדק לא יכול להיות סלקטיבי ואנושות חייבת להיות אוניברסלית.
אני מתעקש שילדים פלסטינים יגלו מחדש את מלאות החיים שמעבר לכיבוש, אימה ויגון.
אני מתעקש שלילדים פלסטינים, כמו ילדינו, יש סיכוי, שוב, לשחק, ללמוד ולשגשג.
אני מתעקש כי יש לשבור את תאוות ההרג שאחזה מדינה כמו חום שלא ישבר.
נזק רב מדי נגרם.
האם אנו יכולים להסכים על זה?
כאשר הפסקתי לכתוב, החשבון יראה כי ברגע המגונה הזה של שחיטה ורעב, לא הייתי בין השקט.
זה ימצא אותי – לטוב ולרע – ברשומה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
