כשהתחילה מלחמת ישראל בעזה והתכוננו לצאת מהבית, ארזתי איפור וספר אהוב – פריטים שעכשיו אולי נראים מיותרים. חשבתי שתזכורות קטנות לבית יביאו נחמה בזמן שאנחנו לא מחכים לתקיפה האחרונה.
אבל לא ציפיתי להיעדר כל כך הרבה זמן – אף אחד מאיתנו לא. חשבנו שהמלחמה הזו תהיה כמו כל האחרות וייקח שבוע, אולי חודש-חודשיים, עד שהצבא הישראלי ישחרר את זעמו.
עכשיו, כשגרתי יותר מ-10 חודשים מהבית – הרעיון של זה – הוא הדבר שאני הכי מתגעגע אליו. אני תוהה אם אי פעם אהנה לקרוא על הגג שלי או לישון במיטה שלי שוב. האם ניתן לזהות את הבית שלי בכלל? אני תוהה. והאם אי פעם יהיה לי בית שוב?
נולדתי ב-2002 וגדלתי בעיר עזה. ביליתי 17 מתוך 21 שנותיי במצור, ושרדתי לפחות חמש תקיפות צבאיות ישראליות על עזה. אבל אף אחד מאלה לא משתווה לאורכו ולעוצמתו של רצח העם הנוכחי הזה.
אלו הם הימים האכזריים, הכואבים והסוריאליסטיים ביותר שכל אחד מאיתנו כאן בעזה חווה. במשך יותר מ-10 חודשים, זה הרגיש כאילו אנחנו חיים את אותו היום שוב ושוב – אלא שבכל יום כאב הלב מתעצם. זה תמיד פצצה, כדור, הפגזה, גל של פחד. ככל שמספר ההרוגים מזנק, זה מרגיש כאילו אנחנו מתרחקים מהמשא ומתן לסיום הגיהינום הזה.
ישראל הרגה לפחות 40,005 פלסטינים בעזה. מניין ההרוגים יכול להיות למעשה קרוב יותר 186,000אומרים חוקרים שכותבים בכתב העת הרפואי The Lancet, עם אינספור גופות שעדיין לכודות מתחת לבניינים מופצצים ומספרים לא ידועים של אנשים שמתים מרעב, מחוסר טיפול רפואי וממוטטות בתשתיות ציבוריות.
אלו מאיתנו שחיים בגיהנום הזה כבר יודעים שמניין ההרוגים גבוה יותר. יש בתים לידנו שהופצצו עם אנשים בפנים אבל עד עכשיו איש לא הצליח לפנות את ההריסות.
'לאן אנחנו יכולים ללכת?'
עם כל פצצה שהוטלה, אנחנו שואלים את עצמנו: "לאן הולכים? לאן נוכל ללכת?"
בשבילי הבית לא היה רק הבית שלי. זו הייתה תחושת הביטחון בתוך החמימות של קירותיו, לראות את השמלות שלי, את הנוחות של הכרית שלי. זה היה קולה של אמא שלי מסתובבת בפנים. זה היה הריח מעורר הפה של המנה האהובה עליי, מוסחאן – עוף צלוי מתובל סומאק עם לחם שטוח בצל מקורמל – שמילא את הבית.
הבית היה גם בחוץ. זו הייתה האוניברסיטה שלי והדרך המובילה אליה, ריחות התבלינים באוויר, השווקים, האורות הצהובים בערבי הרמדאן, וקולות האנשים המתפללים יחד וקוראים את הקוראן.
בעקירה, הבית קיבל משמעות אחרת. זה עכשיו מקום שבו אנחנו יכולים למצוא קירות, חדר אמבטיה, מים, מזרון לשכב עליו ושמיכה לכיסוי. פעם חשבתי שכיסוי הפנים שלי בשמיכה יכול איכשהו להגן עלי במהלך התקף. אני לא מאמין בזה יותר.
היום בו הכל השתנה
לעולם לא אשכח את 7 באוקטובר. זה היה לא רק היום שבו עזבנו את ביתנו בצפון, זה היה גם היום שבו השארנו מאחור את תקוותינו לעתיד.
פעם חלמתי להיות סופרת, לסיים את התואר הראשון בספרות ולהשלים את התואר השני בחו"ל. הייתי חוזר לעזה ומחנך צעירים על ההיסטוריה והמורשת שלנו. רציתי גם להמשיך לצייר ובסופו של דבר לפתוח גלריה לאמנות. עם זאת, החלום הכי גדול שלי היה לראות את המדינה שלי חופשית.
מוקדם באותה שבת, בסביבות השעה 6 בבוקר, היה מטח רקטות על פני שמי צפון עזה. אחותי הצעירה התכוננה ללכת לתיכון. לא ידענו שזה יהיה היום האחרון ללימודים – לא רק עבורה, אלא עבור כולם, שגם התלמידים וגם המוסדות יימחקו.
קול הפיצוצים העיר אותי. הייתי מבועת. לא היה לי מושג מה קורה.
אחי, שגר בדיר אל-בלח, התקשר לאבי. הוא היה מודאג: הבית שלנו קרוב מאוד לגבול המזרחי, וזה הפך אותנו לפגיעים בפוטנציה בפלישה לקרקע. יחד הם סיכמו שהכי טוב לעבור לבית של אחי – במרכז עזה, ורחוק יותר מהגבול.
כיום, אנו עדיין נותרים עקורים בדיר אל-בלח.
הנאות פשוטות
מלחמה גורמת לנו להחמיץ את ההנאות הפשוטות – אפילו הבנאליות – של חיי היומיום.
אני מתגעגע לגינה שלנו בבית, עם הוורדים הריחניים ועצי הזית, הדקל והתפוז. יותר מכל אני מתגעגע לעצי הלימון – הניחוח העדין של פריחתם הלבנה. בערבי הקיץ, המשפחה שלי הייתה מבלה בין העצים, ובחורף היינו מקימים מדורה כדי להישאר חמימה.
אני מתגעגע לבתי הקפה הצעירים של העיר עזה ולרחובות השוקקים – החיים שלה – גם כשהיה מעט מים או חסר חשמל בגלל הפסקות חשמל מתמשכות.
ואהבתי לטפס על הגג שלנו עם קפה וקאפקייקס וניל לקריאה.
כשעזבנו ב-7 באוקטובר, לא השקעתי זמן רב במחשבה מה לקחת. הבאתי עותק של Wuthering Heights, הפיג'מה והאיפור שלי – פריטים יומיומיים כדי לגרום לעקירה להרגיש קצת נורמלית.
אפילו ארזתי כמה קאפקייקס וניל – קצת נחמה מתוקה למה שיבוא.
מאז לא אכלתי עוגה. כל מה שיש לנו זה לחם יבש וכל שימורים שנצליח לקנות.
עשרה חודשים לאחר מכן
דיר אל-בלח, בו מתגוררים משפחתם של אחי ואמא, הוא מקום שביקרה בו משפחתי בסופי שבוע ובחופשות הקיץ. נהגתי להתלונן שאני לא יכול לישון בשום מקום מלבד במיטה שלי בבית שלנו. לא ראיתי את המיטה הזאת 10 חודשים.
עכשיו, יש לי מזרון על הרצפה עם אמא, אבי ואחותי הצעירה באותו חדר. המזרון טוב ונקי, והמשפחה שלי קרובה ויחד. אבל יש לי נדודי שינה וחרדה. בזמן שאני מנסה לישון, אני מביט מבעד לחלון השבור, מחפש כוכב בין מטוסי קרב קורעים בשמיים, ואני דואג שיפלו עלינו רקטות.
דיר אל-בלח הייתה עיר שקטה, קטנה ונקייה, עם אדמות מלאות בעצי זית ודקלים. היום העיר נחנקת. מכיוון שהשירותים התקלקלו, האשפה ממשיכה להצטבר. עצי דקל, המכוסים כעת בעפר ופסולת, כמעט ואינם ניתנים לזיהוי. השמיים אפורים אפרפר – זיהום אוויר מההפצצה – והאדמה ספוגה במי ביוב. האוויר רקוב, כמו החלק הפנימי של פח אשפה. זה מריח כמו הכל חוץ מהבית.
כשעברנו לראשונה לבית אחי, מתוך מחשבה שהמלחמה לא תימשך זמן רב, המשכתי בלימודים – לא רציתי לפגר. כשגיליתי שהאוניברסיטה שלי הופצצה, איבדתי תקווה לזמן מה לפני שמצאתי דרכים חדשות לבלות את זמני. בימים אלה, אני לומד איטלקית וכותב שירה. כשאני מרגישה חרדה אני אוהבת לנקות את הבית. הפיג'מות האלה שהבאתי מהבית עכשיו כל כך בלויות שהן משמשות כסמרטוטים למטבח.
חיי היומיום מורכבים מטרקים להביא מים וניסיון למצוא מקורות כוח לטעינת טלפונים ואורות. לשכן שלנו יש פאנלים סולאריים ובאר המופעל על ידי גנרטור. אנחנו יכולים לטעון שם את הטלפונים שלנו ולפעמים להתקלח. בכל פעם שאני מתקלח, אני מרגיש אסיר תודה, חושב על האנשים שלי שסובלים מחוסר פרטיות, מים ומוצרי היגיינה. זהו מאבק מתמיד כדי להבטיח גישה לתקשורת, ולצרכים בסיסיים כמו שמפו וסבון, נוזל כלים, חומרי ניקוי וסכיני גילוח.
לאנשים אין לאן ללכת. ילדים מתחננים לכסף וזקנים יושבים לבד באמצע הרחוב.
אנשים רבים, בין אם ברחובות או באוהלים, נמצאים בתפילה מתמדת. בעזה אנחנו מתפללים הרבה – לסיום הצער, החושך והכאב. איבדנו כל כך הרבה וכל כך הרבה אנשים. רבים מבני הדודים שלי ובני משפחה אחרים נעלמו כעת.
כל רגע של הישרדות הוא נס, אז אנחנו מתפללים חזק יותר.
בית, אז ועכשיו
הבריאות הנפשית והגופנית שלי התדרדרה, וזה היה קשה. יש לי סיוטים ובעיות בבטן מהמים המזוהמים ומקופסאות השימורים. הכאבים קשים, וזו מאבק אמיתי למצוא תרופות או משככי כאבים – כאשר חלקם זמינים, הם יקרים מאוד.
כשישראל החלה לכוון את עזה, היא גם עשתה משהו מרושע יותר: היא ניסתה להרוס את הקשרים שלנו זה עם זה. זה גרם לנו לחוש חרדה וכעס, נואש וסחוט נפשית.
אבל עדיין היינו שם אחד בשביל השני. ניסינו להיות רגועים ומרגיעים, עדינים וחיוביים. חלקנו את מה שהיה לנו עם השכנים שלנו. ניסינו להפיק את המקסימום מהדברים, כמו אפיית עוגות על אש, וליהנות כשהיה אפשר. וכשזה לא היה אפשרי, החזקנו אחד את השני דרך הרע והגרוע ביותר.
עדיין היו לנו מסעות שקיווינו להגשים. עדיין כתבנו את הסיפורים שלנו.
בהתחלה, צפינו בחדשות בתקווה. איכשהו, למרות הזוועה, הייתה לנו אמונה שאין סיכוי שהקהילה העולמית תאפשר לדברים להתפתח כפי שהם התפתחו. אני לא חושב שלאף אחד מאיתנו יש יותר תקווה כזו.
מה שכן נשאר לנו זה התקוות של מה שאנחנו רוצים לעשות כשכל זה יסתיים.
לפני כמה ימים ישבתי במרפסת של אחי עם אמא שלי. כשהיא החזיקה אותי בזרועותיה, דיברתי איתה על החלומות שלי. תוך דקות הופצצה דירה סמוכה. בהתחלה היינו המומים מהפיצוץ מחריש אוזניים, ואחר כך מקולות החומות המתנפלות פנימה. אב ושני ילדיו נהרגו.
קולו של בית מלא בזיכרונות והאנשים שחיים בו מתמוטטים על עצמם הוא קול שאני לא מאחל לאף אחד.
בימים אלה אני מרגיש שאני מוכן לקבל את גורלי. אני תמיד זוכרת להגיד למשפחה שלי שאני אוהבת אותם – במיוחד לאמא שלי כי אני אף פעם לא יודעת מתי זו תהיה הפעם האחרונה שאוכל.
הייתי מת בשמחה אם זה יעזור למדינה שלי. אבל אני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים, לראות וללמוד. אני רוצה להכיר עוד אנשים, להתאהב ולהקים משפחה משלי. ואני רוצה לראות את הבית שלי, בכל מצב שהוא קיים, פעם נוספת.
