רחוב אל-ראשיד, עיר עזה, פלסטין- ישנם סיפורים רבים בין עשרות אלפי האנשים שהולכים ברחוב אל-ראשיד בעזה, פונים לצפון.
בהמונים אדם עם זקן לבן הולך בנחישות לצד משפחתו. ביד אחת הוא נושא שמיכה וכמה רכוש דלים. בשני הוא אוחז בבנו הבוגר, שיש לו תסמונת דאון.
ריפאת ג'ודה לא מתיימר שהוא לא עייף. הוא החל את מסעו בבוקר בדרום עזה, באל-מאוואסי של חאן יונס, שם משפחתו נעקרה במשך 15 חודשים במהלך מלחמת ישראל בעזה.
המטרה הייתה להגיע לעיר עזה, מסע אפשרי סוף סוף מכיוון שישראל איפשרה פלסטינים ברצועת עזה הדרומית לנסוע צפונה ביום שניאחרי א הפסקת אש החלה ב -19 בינוארו
אבל זה הליכה ארוכה – כ -30 ק"מ (18.6 מיילים) לאורך דרך חוף – ומשפחתו של ריפאט נאלצה לעצור לנוח כל שעה.
"המסע היה מתיש וקשה מאוד", אומר ריפאת לאל ג'זירה, לאחר שלבסוף הגיע לעיר עזה. "למרות זאת היינו נחושים לחזור."
ריפאת לא בטוח בתוכניתו עכשיו שהוא חזר הביתה. ביתו הפיזי, בצפון עיר עזה, כבר לא קיים – הוא מסביר שהוא נהרס במתקפה ישראלית באוקטובר.
"הם (אנשי הקשר של ריפאת בעיר עזה) אומרים שהמצב קשה מאוד, ללא מים, אין שירותים והרס נרחב", אומר ריפאט. "אבל מה ההבדל זה עושה? אנו עוברים ממצב קשה למצב קשה עוד יותר. אנו נבנה מחדש את מה שאנחנו יכולים. אבל (ביצוע המסע לחזור) אחורה הרם את רוחנו וחדש את תקוותנו. "
מתחרט על תזוזה
לפני שהמלחמה החלה לפני 15 חודשים, רוב אוכלוסיית עזה התגוררה בצפון, התרכזה באזור העירוני הגדול ביותר של המובלעת, עיר עזה. אבל זה גם המקום בו ישראל מיקדה את התקפותיה, והוציאה צווי פינוי מאולץ בשלב מוקדם של המלחמה, ואמרה לאנשים לברוח "אזורים בטוחים" בעזה המרכזית והדרומית.
זה הוביל לרוב כ -2.3 מיליון האוכלוסייה של עזה שנעקרו באזורים המרכזיים והדרומיים, מתחת למסדרון שנחצב ממרכז עזה כי ישראל כינתה את נצרים.
בעוד שההרס היה מכריע בצפון – כ -74 אחוז מהבניינים של עיר עזה נפגעו או נהרסו במלחמה – לא נחסכו אזורי הבטוח האמורים, והאזורים שאנשים ברחו אליהם היו הרוסים – 50 אחוז מהבניינים במרכז הדיר אל-באלה של עזה נפגעו או נהרסו, ואילו בדרום עזה, זה היה 55 אחוז מהבניינים בחאן יונס ו -48 אחוז מהבניינים ברפיח.
ההתקפות הישראליות הבלתי פוסקות – שהרגו לפחות 47,300 לאורך כל המלחמה – אילצו את הפלסטינים לברוח ממקום למקום וגרמו לרבים להרגיש שלעולם לא היו צריכים לעזוב את עיר עזה ואת הצפון מלכתחילה.
"ימי העקירה היו הכי קשים ומתישים", אומר ריפא. "איננו יכולים לדמיין שממשיכים את חיינו כאנשים עקורים הרחק מהבתים שלנו."
"כל מי שרואה את ההמונים האלה מבין היטב את זה אין תוכניות לעקירה כפויה יצליחולא משנה מה יקרה, "הוא מוסיף, לפני שהציע שהוא אפילו יוכל לחזור לאשדוד – עיר ממש צפונית לעזה, אך כעת בישראל – ממנה נעקרו בכוח משפחתו בשנת 1948 במהלך מה שהפלסטינים מכנים את הנקבה, או "קטסטרופה", עם יצירת ישראל.
תזוזה היא מוטיב מרכזי עבור פלסטינים – בגלל נקבה משנת 1948 כאשר לפחות 750,000 פלסטינים נאלצו מבתיהם. אנשים רבים בעזה עצמה הם פליטים, משפחותיהם במקור מעיירות וכפרים כיום חלק מישראל. וכך, במיוחד לאחר הניסיון במלחמת עזה הנוכחית, הרבה חרטה שאי פעם עזבה את בתיהם בצפון.
סמי אל-דבאג, בן 39 שחזר לשייח 'רדוואן בצפון עזה, מסביר שהוא נעקר לכמה אזורים שונים לפני שהתיישב במרכז עזה. האב-ארבע, לאחר שהלך ברגל במשך שעות, אומר שהוא לעולם לא יעשה את אותה טעות.
"לעולם לא נחזור על חווית העקירה, לא משנה מה יקרה", אומר אל-דבאג.
זה סנטימנט המשותף לאדם אחר הנוסע לצפון עזה, רדוואן אל-אג'ול.
"העקירה לימדה אותנו לעולם לא לעזוב את בתנו שוב," הוא אומר כשהוא נושא את חפציו על כתפו.
האב בן השמונה בן ה -45 חי בדיר אל-באלה, אבל כמו אל-דבאג, הוא גם משיח 'רדוואן.
"תחושת החזרה אינה ניתנת לתיאור, במיוחד מכיוון שהתנאים אינם שונים בין הצפון לדרום", הוא אומר.
חוזר ללא בני משפחה
השיחות ברחוב אל-ראשיד חולפות-האנשים שהולכים כאן עוברים שעות, מנסים לעקוב אחר בני משפחתם, עוזרים לאלה חלשים מהם, ולשאת את החפצים המעטים שהם הצליחו להחזיק בהם אחרי יותר משנת מלחמה ועקירה.
אולם הפרטים המשותפים חושפים את האובדן שפלסטינים בעזה נאלצו לסבול.
חאלד איברהים, בן 52, הגיע מחאן יונס ופנה לבית לאהיה, צפונית לעיר עזה.
משפחתו – יש לו ארבעה ילדים – אין בית לחזור אליו. במקום זאת הוא מתכנן להקים אוהל.
אבל יותר מבית, הוא איבד את הקרובים אליו ביותר; אשתו של איברהים, נכדתו, ושניים מאחיו נהרגו בהפצצה בסמוך לאוהל שלהם בחאן יונס ביוני האחרון.
"חיינו קשים. איבדנו הכל מכל הבחינות, "אומר איברהים.
גם חוזר נוסף, נאדה ג'אה'וה, איבד גם את המשפחה. אחד מבניה נהרג במהלך מצעד השיבה הגדול של עזה – בשנת 2018, לפני המלחמה. אחר נהרג במאי במהלך פיגוע ישראלי. עכשיו יש לה בן אחד ונכדה נכדה – אותו היא נושאת כשהיא הולכת.
"אנחנו מותשים, פיזית ונפשית," אומר ג'הג'ו. "אני מרגיש עצוב מאוד חוזר בלי בני. השמחה שלי לא שלמה. "
