מאזן ניהל בעבר חנות מתנות ובשמים בשם Mazen Kado (בצרפתית מתנה) במריי'ה. הוא חי את מה שהוא תיאר כחיים רגועים עם החתולה האהובה שלו Cici, כוכבת חשבון ה-TikTok שלו.
כשההפצצה החלה, הוא שלח את משפחתו להישאר במקום אחר בזמן שהוא וצ'יצ'י נשארו. באחד הימים הראשונים לאחר תחילת ההפצצה, הוא יצא לקנות כמה דברים ובזמן שהיה בחוץ, תקיפה אווירית פגעה בבניין שלו.
"צ'יצ'י היה בבניין", אמר לאל ג'זירה. "ניסיתי לכסות את הפנים שלי עם כל האש והעשן אבל לא הצלחתי להיכנס פנימה ולהוציא אותה החוצה. הבניין היה בגובה 10 קומות והוא קרס".
בסרטון שהפך ויראלי בחשבון ה-TikTok שלו, מאזן מצלם את הריסות הבניין שלו ומתייפח בקול, כשהוא זועק עבור Cici. ההערות הן בעיקר פרצופים בוכים או אימוג'ים שוברי לב.
"הכל נעלם", אמר לאל ג'זירה. "הבית שלי נעלם… אין בעיה, אני אקנה בית אחר. וככל שחלפו הימים, כל מה שהיה בבעלותי נעלם כעת. אֵין בְּעָיָוֹת.
"הדבר שחשוב לי הוא אם סיסי מת. ברוך השם, היא לא מתה".
מאזן לא ויתר על מציאת Cici. בחשבון ה-TikTok שלו, הוא עדיין מפרסם סרטונים של ההריסות שהיו ביתו וקורא נואשות לחתול הנעדר שלו, לא משנה כמה לא סביר שצ'יצ'י שרד.
"אני יוצא לחפש כל יום," הוא אמר.
"אני נשאר בדהייה כי אני מטפל בחתולים כדי שהם לא ימותו", אמר.
"אני ישן ברחוב. לילה אחד אני אשן ברחוב, לילה אחד במרפסת, כל לילה הוא שונה.
"אני עדיין חי חיים רגועים. לא אכפת לי מאף מפלגה או כת, אני אדם לבנוני ואני אוהב את החיים ואת החתולים והחיות".
@cadeauxmazen24
הרחובות ההומים של פעם של דהייה נטושים כיום ברובם. יש אנשים שחוזרים במהלך היום, ברגעים שבהם הם מרגישים שהסבירות לתקיפות אוויריות נמוכה יותר, כדי לתפוס בגדים או לבדוק את בתיהם.
"המצב הוא אסון", אמר יונס. "דהייה איננו."
ב-2006 הגיעה שוב מלחמה לדהייה. חיזבאללה וישראל נלחמו במלחמה בת 34 ימים שבה נהרגו יותר מ-1,220 בני אדם, רובם המכריע אנשים בלבנון. ישראל הרסה כ-245 מבנים ופיתחה טקטיקה של נזק לא פרופורציונלי שקיבלה את השם "דוקטרינת הדהייה".
למרות אותן מלחמות קודמות, משפחתו של יונס המשיכה לגדול בדהייה. אבל עכשיו, חלק מבני המשפחה לא רואים שם עתיד.
היא אמרה שמשפחתו של דודה מצד אמה החליטה שהם לא יחזרו לאחר שהמלחמה תסתיים.
"הם חושבים שברגע שכל זה ייגמר, הם ימכרו את כל מה שבבעלותם בדהייה וירכשו משהו מחוץ לאזור. אף אחד לא רוצה את הדהייה הזה יותר".
גם הארב, העירוניסט של AUB, גדל בדהייה אך עזב לפני כ-30 שנה. אביה, לעומת זאת, נסע לבורג' אל-בראג'נה ללחם, בשר, גבינה ולבנה עד לפני מספר שבועות בלבד.
"הוא לא עושה את זה כי אין לחם או גבינה במקומות אחרים. זה בגלל שהוא רוצה לעבור ברחובות ילדותו וצריך לעשות את העלייה לרגל דרך הסמטאות הקטנות כדי להרגיש חיבור למקום הזה ולראות פנים מוכרות מסביב", אמרה.
"זוהי דוגמה אחת למשהו קרוב אליי שנמחק לחלוטין".
באשר לאל-דיראני, היא חלמה לא פעם על חיים מחוץ לדהייה.
"רציתי ללכת משם, אבל לא ככה", אמרה. "אני מרגיש שכל החלומות שלי קורסים".
"אני עדיין מעבדת… אני די בטראומה," היא אמרה, קולה חגיגי, רך ומופנם. "אני לא רוצה לחשוב על מה שקרה כי אני מרגיש שאני בסיוט ואני לא רוצה להתעורר כי קשה לחשוב מה אני אעשה כשאעשה".
הזיכרונות הטובים מהבית עדיין קיימים בפינות מוחה. אבל כרגע הם מוחלפים על ידי האימה של השבועות האחרונים והפחד, או ההתפטרות, ממה שעשוי לחכות לכל כך הרבה אנשים שחיים במהלך המלחמה בלבנון.
"אני אפילו לא יכולה לתאר את זה אבל אני מנסה לספר לך מה חווינו," היא אמרה, והושיטה יד עמוקה למילים.
"אנחנו רק יושבים ומחכים שהיום שלנו יגיע. זה רע בשבילי להגיד את זה אבל אנחנו מחכים לזמן שנהרג כמו קרובי משפחה שלנו ויקירינו".
