מה קורה כשהמקום שבו אתה חי הופך לתפאורה לסלפי של מיליונים? תושבי שכונת מונמארטר בפריז מגלים את התשובה הקשה לשאלה הזאת. השכונה, שפעם הייתה מקלט של אמנים ובוהמיינים, הפכה למשהו שהם מכנים "דיסנייפיקציה" – הפיכת מקום אמיתי לפארק שעשועים מזויף.
בשנים האחרונות יותר ויותר תושבי השכונה מוכרים את הדירות שלהם ועוברים ממנה. לדבריהם, מה שהיה לפני כעשור "כפר קטן בלב פריז", היום, אחרי שהרחובות המקומיים הוכרזו כרחובים להולכי רגל בלבד כדי להכיל את גל התיירים, הם לא יכולים לנוע בחופשיות. זה לא רק עניין של נוחות אישית. זה סיפור על איך מקום מאבד את הזהות שלו כשהוא הופך ליעד תיירותי מובהק.
הנתונים מדברים בעצמם ומעידים על קריסה מתוכננת. בזיליקת סאקרה-קר, שמשקיפה על מונמארטר, מקבלת 11 מיליון מבקרים בשנה – יותר מאשר מגדל אייפל. פריז כולה קלטה 48.7 מיליון תיירים ב-2024, עלייה של 2% מהשנה הקודמת. עיר עם 2 מיליון תושבים מתמודדת עם כמעט 50 מיליון מבקרים בשנה.
זה לא עניין של מספרים מופשטים. זה עניין של איך רחובות צרים שנבנו במאה ה-18 אמורים להכיל המוני אנשים שמגיעים עם טוק-טוקים, קבוצות תיירים ותורים לצילומים. זה כמו לנסות להכניס קהל של איצטדיון לתוך סלון בית.
כשחנויות אמיתיות נעלמות
הדבר הכי מתסכל הוא לראות איך השכונה מאבדת את הפונקציונליות שלה. קצבים, מאפיות וחנויות מכולת – הדברים שהופכים מקום למקום שאפשר לחיות בו – נעלמים. במקומם מגיעים דוכני גלידה, מוכרי משקאות באבל ודוכני חולצות מזכרות.
זה לא שינוי טבעי או התפתחות. זה הריסה מכוונת של תשתית חיים יומיומיים לטובת כלכלת תיירות. כשכל מטר רבוע יכול להניב יותר כסף ממכירת חולצות "I Love Paris" מאשר מלחם טרי, הבחירה העסקית ברורה. הבעיה היא שהתושבים לא שותפים להחלטה הזאת.
המחאה השקטה של הצרפתים
תושבי מונמארטר לא צועקים ברחובות או שורפים צמיגים. הם תולים שלטים. "מונמארטר בסכנה. האם התושבים נשכחים?" כתוב על אחד מהם. "תושבי מונמארטר מתנגדים" על אחר. יש גם שלט: "מאחורי הגלויה: מתעללים במקומיים על ידי ראש העיר".
השלטים האלה הם צורת מחאה מנומסת אבל נוקבת. הם לא מנסים לפגוע בתיירים או לגרש אותם. הם פשוט מנסים להזכיר לכולם שמאחורי התפאורה הציורית חיים אנשים אמיתיים שרוצים להמשיך לחיות במקום שלהם.
מי שישב על הגדר כל הקיץ – זה הסיכוי האחרון שלכם לטוס בזול
ישראלים על המזוודות: כך נראית רשימת החלומות שלנו לחגי תשרי
מונמארטר לא לבד במאבק הזה. ברצלונה ראתה הפגנות עם אקדחי מים נגד תיירים, ונציה גובה כעת דמי כניסה ומגבילה את מספר המבקרים. אתונה הטילה הגבלה יומית על מבקרי האקרופוליס. אמסטרדם מנסה להרתיע תיירי מסיבות בקמפיינים פרובוקטיביים.
זה לא שנאת זרים או אליטיזם. זה מאבק על שרידות של קהילות מקומיות. מתכנני ערים מזהירים מפני "ערי זומבי" – מקומות שנראים יפים בתמונות אבל ריקים מחיים אמיתיים כשהתושבים נעקרים על ידי מבקרים קצרי טווח.
כדי להתמודד עם התיירות הגואה, פריז מנסה להגביל השכרות קצרות טווח ולהיאבק בנכסים לא מורשים, אבל זאת רק טיפה במים. הבעיה גדולה מהפתרונות הקיימים.
