ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. לצבא הישראלי יש מלכתחילה מעמד מיוחד בחברה הישראלית, חוזה בלתי כתוב שאפשר לגנרלים בצבא מושב מיוחד ולעיתים מרכזי בקבלת ההחלטות הפוליטית של ישראל, אומר הכותב. גרפיקה: Palestine Chronicle
מאת רמזי בארוד
סיפורה של מלחמת האזרחים הישראלית הפוטנציאלית ישן כמו מדינת ישראל עצמה, והערותיו האחרונות של נתניהו, המצביעות אחרת, הן עוד טענה שקרית של ראש הממשלה.
"לא תהיה מלחמת אזרחים", אמר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-18 ביוני בישראל. אבל אולי הוא טועה.
ההצהרה של נתניהו נאמרה על רקע ההפגנות העממיות הגוברות בישראל, במיוחד בעקבות התפטרותם המיוחלת של כמה שרי ממשלת המלחמה בישראל, בהם בני גנץ וגדי אייזנקוט – שניהם רמטכ"לים לשעבר בצבא הישראלי.
ההתפטרויות הללו לא בהכרח בודדו את נתניהו, שכן הפופולריות של האיש נשענת כמעט כולה על תמיכת הימין והימין הקיצוני. עם זאת, המהלך המחיש עוד יותר שסעים עמוקים והולכים וגדלים בחברה הישראלית, שעלולים להביא בסופו של דבר את המדינה ממצב של טלטלה פוליטית למצב ממשי של מלחמת אזרחים.
אי אפשר להתייחס למחלוקות בישראל באותה צורה כמו קיטובים פוליטיים אחרים הנפוצים כיום בקרב דמוקרטיות מערביות. קביעה זו אינה קשורה בהכרח לתפיסה הלגיטימית כי ביסודה, ישראל איננה דמוקרטיה של ממש, אלא בשל העובדה שהמבנה המדיני של ישראל הוא ייחודי.
הסיפור התחיל הרבה לפני מלחמת עזה הנוכחית.
בפברואר 2019 הקימו מנהיגי שלוש מפלגות ישראליות קואליציה, כחול לבן, או 'כחול לבן'. שניים ממייסדי כחול לבן, גנץ ומשה יעלון, היו גם אנשי צבא, מוערכים בקרב הממסד הצבאי החזק במדינה, ובכך החברה בכללותה. למרות ההצלחות היחסיות בבחירות, הם עדיין לא הצליחו להדיח את נתניהו מתפקידו. אז הם יצאו לרחובות.
הוצאת הסכסוך לרחובות תל אביב ושאר ערי ישראל הייתה החלטה שלא התקבלה בקלות ראש. זה בא בעקבות קריסתה של קואליציה ממשלתית מוזרה, שנרקמה על ידי כל אויביו של נתניהו, מאוחדת סביב המטרה היחידה של קץ לשלטון הימין והימין הקיצוני על המדינה. הכישלון של נפתלי בנט היה פשוט הקש האחרון.
המונחים 'ימין' ו'ימין קיצוני' עשויים ליצור רושם שהסכסוך הפוליטי בישראל הוא אידיאולוגי במהותו. אף על פי שהאידיאולוגיה ממלאת תפקיד בפוליטיקה הישראלית, הכעס על נתניהו ובעלי בריתו נובע בעיקר מהתחושה שהימין החדש בישראל מנסה להגדיר מחדש את עצם האופי הפוליטי של המדינה.
אז, החל מינואר 2023, מאות אלפי ישראלים פתחו בהפגנות המוניות חסרות תקדים שנמשכו עד תחילת המלחמה הישראלית בעזה. הדרישה הקולקטיבית הראשונית של המפגינים, הנתמכת על ידי גנץ והמי-מי של הצבא הישראלי והאליטות הליברליות, הייתה למנוע מנתניהו לשנות את מאזני הכוחות הפוליטיים ששלטו בחברה הישראלית ב-75 השנים האחרונות. עם הזמן, הדרישות, לעומת זאת, הפכו לשירה הקולקטיבית של שינוי המשטר.
אף שהנושא נדון בעיקר בתקשורת כקרע פוליטי שנבע מרצונו של נתניהו לדחוק לשוליים את המוסד השיפוטי בישראל מסיבות אישיות, שורשי האירוע, שאיים במלחמת אזרחים, היו שונים בתכלית.
סיפורה של מלחמת האזרחים הישראלית הפוטנציאלית ישן כמו מדינת ישראל עצמה, והערותיו האחרונות של נתניהו, המצביעות אחרת, הן עוד טענה שקרית של ראש הממשלה.
ואכן, ב-16 ביוני, התפרץ נתניהו על גנרלים צבאיים סוררים ואמר: "יש לנו מדינה עם צבא ולא צבא עם מדינה". למען האמת, ישראל נוסדה באמצעות מלחמה, והתקיימה גם באמצעות מלחמה.
המשמעות היא שלצבא הישראלי היה מלכתחילה מעמד מיוחד בחברה הישראלית, חוזה בלתי כתוב שאפשר לגנרלים בצבא מושב מיוחד ולעיתים מרכזי בקבלת ההחלטות הפוליטית של ישראל. אנשים כמו אריאל שרון, אהוד ברק ואחרים, כולל מייסד ישראל, דוד בן גוריון, הגיעו כולם לראש הפוליטיקה הישראלית, בעיקר בגלל השתייכותם הצבאית.
אבל נתניהו שינה את כל זה כשהחל לבנות מחדש באופן פעיל את המוסדות הפוליטיים של ישראל כדי לשמור על הצבא השולי וחסר סמכויות פוליטית. בכך הפר נתניהו את הנדבך המרכזי במאזן המדיני של ישראל, החל מ-1948.
עוד לפני שישראל סיימה את משימת הטיהור האתני של העם הפלסטיני במהלך הנכבה, המדינה המתהווה נכנסה כמעט מיד למלחמת אזרחים. בעוד בן גוריון הוציא צו בדבר הקמת צבא ההגנה לישראל (צה"ל) ב-26 במאי, נלחמו כמה מיליציות ציוניות, בהן האצ"ל ולח"י – כנופיית שטרן – לשמר מידה מסוימת של עצמאות מדינית.
זו הייתה תחילתה של מה שמכונה פרשת אלטלנה, כאשר צה"ל שבשליטת ההגנה ניסה לחסום משלוח ימי של אמצעי לחימה בדרכו לאצ"ל, אז בהנהגתו של מנחם בגין שהפך ב-1967 לראש ממשלת ישראל. העימות היה קטלני. זה הביא להרג של רבים מחברי האצ"ל, למעצרים המוניים ולהפגזת הספינה עצמה.
ההתייחסות לפרשת אלטלנה נשמעת לעתים קרובות למדי בדיונים בתקשורת הישראלית בימים אלה, שכן המלחמה הישראלית בעזה מפצלת חברה מחולקת ממילא. החלוקה הזו מאלצת את הצבא לנטוש את האיזון ההיסטורי שהושג בעקבות אותה מלחמת אזרחים זעירה, שיכלה לסיים את עתידה של ישראל כמדינה ימים ספורים לאחר הקמתה.
הסכסוך הפנימי הישראלי על עזה הוא אכן לא רק על עזה, חמאס או חיזבאללה, אלא על עתידה של ישראל עצמה. אם הצבא הישראלי ימצא את עצמו שעיר לעזאזל ל-7 באוקטובר ולמסעות הצבאיים הכושלים שבאו לאחר מכן, הוא יצטרך לבחור בין קבלת הדחיקה לשוליים ללא הגבלת זמן או התנגשות עם המוסד הפוליטי.
כדי שהאחרון יתרחש, מלחמת אזרחים עשויה להפוך לאפשרות ממשית.
מאמר זה פורסם לראשונה ב- The Palestine Chronicle
