ילדים בני עשר אמורים להיות עסוקים בלשחק בצעצועים, לשרבט ולבלות עם חבריהם, לא לכתוב צוואה למקרה שהם ימותו.
"צוואתי, אם אהיה קדוש מעונה או אמות: נא אל תבכה עליי, כי הדמעות שלך גורמות לי לכאב. אני מקווה שהבגדים שלי יינתנו לנזקקים. יש לחלוק את האביזרים שלי בין רחף, שרה, ג'ודי, לאנה ובטול. ערכות החרוזים שלי צריכות ללכת לאחמד ולרחף. הקצבה החודשית שלי, 50 שקלים, 25 לרחף ו-25 לאחמד. הסיפורים והמחברות שלי לרחף. הצעצועים שלי לבאטול. ובבקשה, אל תצעק על אחי אחמד, אנא פעל לפי המשאלות הללו".
איש במשפחה לא ידע דבר על צוואה מאחייניתי בת ה-10 רשה, רק לאחר שקברנו אותה באותו קבר של אחיה, אחמד, בן 11, כשמחצית פניהם נעלמו כתוצאה מישראלי. תקיפה אווירית על ביתם ב-30 בספטמבר. זה קרה בדיוק 24 שנים ליום שבו מוחמד אל-דורה בן ה-12 נהרג בעזה.
נראה שישראל מזכירה לנו את הרקורד רב השנים שלה בהרג ילדים חסרי הגנה.
קשה לשכוח את האימה שבעמידה מול הבניין ההרוס, שלא לדבר על האימה שאפפה את ההורים כשמיהרו אל גופם חסרי החיים של ילדיהם הקטנים.
הבניין הופצץ פעם אחת כבר כמה חודשים קודם לכן, ב-10 ביוני. ישראל הטילה באותו יום שני טילים, אחד לכל ילד כשהם מתלוצצים אחרי שהצלחנו לחלץ את כל המשפחה מההריסות עם פציעות קלות. לא הייתה סיבה להפציץ אותו אז כמו שלא הייתה סיבה להפציץ אותו ב-30 בספטמבר.
ברור שרשה ואחמד נועדו לחיות כמה חודשים נוספים של מלחמה, פחד ורעב לפני שישראל תכוון שוב לביתם, והפעם תהרוג אותם.
בצוואתה ביקשה רשה שאף אחד לא יצעק על אחיה הגדול אחמד, כדור אנרגיה שובב שגם הצטיין בבית הספר וכולם אהבו. באופן מוזר, היא האמינה שאחמד ישרוד אותה, יירש לה 25 שקלים ויחיה חיים שהיא לא תוכל. אבל הם נועדו לפגוש את הסוף שלהם ביחד, בדיוק כפי שחיו, פחדו ורעבו יחד.
רשה ואחמד נולדו בהפרש של שנה. הם היו אמורים לגדול ולקבל דוקטורט כמו שאמא שלהם עשתה, לא למות בגיל רך של 10 ו-11.
ביקום מקביל זה יהיה פשע מלחמה בלתי נסלח אבל לא כאן בעזה. הם רק שני קורבנות מתוך עשרות אלפים.
ישראל הרגה יותר מ-16,700 ילדים בעזה מאז 7 באוקטובר 2023, ולפחות 17,000 ילדים איבדו את הוריהם. בינואר 2024 דיווחה Save the Children כי 10 ילדים מאבדים איבר מדי יום. עד האביב, כמעט 88 אחוז מכל בתי הספר נהרסו או ניזוקו.
אני מסוגל להתמקד רק בתקרית בודדת במאמר זה, אבל גם אם הייתי מוצא דרך להכפיל את הכאב ב-16,700, הקורא עדיין היה רחוק מלהבין באמת את גודל האבל בעזה.
אף אחד מאיתנו במשפחה לא מבין מדוע ילדה כל כך צעירה כתבה צוואה עם משאלותיה האחרונות לחלק את חפציה ליקיריה. מה עבר לה בראש? אנחנו יודעים ש-12 החודשים האחרונים היו טראומטיים ביותר עבור פלסטינים, צעירים ומבוגרים, אבל למה רשה הייתה משוכנעת שהיא עומדת למות?
בהתחשב במחצית מ-2.3 מיליון אוכלוסיית עזה מתחת לגיל 18, לכמה ילדים נוספים בעזה יש מחשבות כאלה? בעוד שהצוואה של רשה הפכה כעת לוויראלית בפלטפורמות המדיה החברתית, סביר להניח שיש עוד הרבה צוואות כאלה ששוכבות אבודות בהריסות.
כשאני כותב את המאמר הזה שמרגיש יותר כמו הספד מאוחר לאחיין ואחיינית האהובים שלי, אני לא יכול שלא לתהות אם יש ילד בחוץ שכותב צוואה בחושך עכשיו.
אחמד ורשה בילו לילה שלם בתכריכים, זה לצד זה, על רצפת בית החולים הקרה. למחרת בבוקר, נשאנו אותם לבית הקברות והנחנו אותם יחד בקבר אחד, זה לצד זה לנצח.
איפה הזעם העולמי על הרג גרוטסקי של 16,700 ילדים?
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
