אתמול, בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הוציאו צווי מעצר עבור ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר שלו, יואב גלנט, "על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה שבוצעו לפחות מ-8 באוקטובר 2023 ועד ל-20 במאי 2024 לפחות", לפי בית הדין הבינלאומי הודעה לעיתונות.
צו מעצר הוצא גם למפקד הצבאי של חמאס, מוחמד דאיף, אם כי פרט זה ימשיך להתעלם לחלוטין על ידי הממסד הישראלי, המעדיף להישאר ערים על פני הקורבנות הייחודית לכאורה שלו. בעיני ישראל, החלטת בית הדין הפלילי מהווה מופע מחריד של אנטישמיות ואף תמיכה ב"טֵרוֹר".
בין האישומים נגד פשעי מלחמה נגד נתניהו וגלנט ניתן למנות כי "שניהם יחידים שללו בכוונה ובמודע מהאוכלוסייה האזרחית בעזה חפצים חיוניים להישרדותם, לרבות מזון, מים ותרופות וציוד רפואי, כמו גם דלק וחשמל, החל מהשעה לפחות 8 באוקטובר 2023 עד 20 במאי 2024". התאריך האחרון מתייחס ליום בו התובע ה-ICC הגיש את הבקשות לצווי המעצר ואינו מהווה, כמובן, אינדיקציה לכך שפשעי המלחמה הישראליים ברצועת עזה פחתו במהלך ששת החודשים האחרונים.
באופן רשמי, הצבא הישראלי הרג כמעט 45,000 פלסטינים בעזה מאז אוקטובר 2023, אם כי מספר ההרוגים האמיתי הוא ללא ספק גבוה פי כמה. ובעוד ועדת האו"ם מצאה לאחרונה ששיטות הלחימה של ישראל ברצועת עזה הן "עולה בקנה אחד עם רצח עם", ה-ICC הפסיק לקרוא לישראל בחזית זו, במקום זאת מפרט כי בית המשפט "לא יכול היה לקבוע שכל מרכיבי הפשע נגד האנושות של ההשמדה התקיימו".
כמובן, כל הכרה בינלאומית בהתנהגות הפלילית של ישראל היא בעלת משמעות מוסרית בהתחשב בשיטת הפעולה של המדינה, לפיה החוק הבינלאומי אמור להישבר – אבל רק על ידי ישראל עצמה. אין זה מקרה שלא ישראל ולא ארצות הברית, התומכת והנוכחית העיקרית של ישראל שותף לרצח עםאינם צדדים ל-ICC.
אילו "הצדק" הבינלאומי לא היה סלקטיבי לחלוטין ונשלט על ידי מוסר כפול חריף, לארה"ב יהיה שפע משלה של פשעי מלחמה להשיב עליהם – כמו הטבח המופקר של אזרחים באפגניסטן ובעיראק במסווה של מה שמכונה "מלחמה על טרור".
בינתיים, לא ממש ברור מדוע ה-ICC עצר מלגלות את "כל מרכיבי הפשע של ההשמדה נגד האנושות" מצד נתניהו וגלנט. אחרי הכל, שלילת אוכלוסייה אזרחית ביודעין מכל מה ש"חיוני להישרדותה" תיראה כדרך די בטוחה להבטיח, ובכן, השמדה.
זה גם סוג של "הכרחי להישרדות" כדי לא להיות מופצץ למוות בזמן שכל הטריטוריה שלך מפורקת. ולשם כך, אולי, בית הדין הפלילי הבינלאומי "מצא יסוד סביר להאמין" שגם נתניהו וגם גלנט "נושאים כל אחד באחריות פלילית כבכירים אזרחיים לפשע המלחמה של הכוונת תקיפה מכוונת נגד האוכלוסייה האזרחית".
אבל הקצאת אשמה אינדיבידואלית כזו היא רק טיפה בדלי של "צדק". בסופו של יום, מדינת ישראל כולה נושאת ב"אחריות פלילית" לגזילת קרקעות פלסטיניות ולעסוק ב-76.5 שנים (ומספרים) של טיהור אתני, עקירה ומעשי טבח. כל זאת תוך הנעת מגזר מהאוכלוסייה הפלסטינית להתנגדות מזוינת ובכך המרתם ליעדים להמשך הפשע הישראלי.
בהתחשב בהיסטוריה הארוכה של ישראל של ביטול החלטות האו"ם, ההנחה של המדינה שהיא צריכה להיות חסינה גם מפסקי הדין של בית הדין הפלילי הבינלאומי אינה מפתיעה. בעוד שישראל אינה מכירה בסמכות השיפוט של בית הדין האזורי, נתניהו וגאלנט עלולים להיעצר בתיאוריה אם ייסעו לאחד מבתי המשפט. 124 מדינות חברות. מיותר לציין שלא מדובר באירוע שיעודד מעצמת העל השולטת בעולם.
ועדיין אין זו ההתמודדות הראשונה של ישראל עם ה-ICC. עוד ב-2019לאחר כמעט חמש שנים של "חקירה ראשונית", הודיע בית המשפט כי התובע דאז פאטו בנסודה "שוכנע" שיש "בסיס סביר לפתוח בחקירה של המצב בפלסטין".
זה לא אומר, כמובן, שהחקירה האמורה הייתה אמורה להתחיל – בירוקרטיה נצחית וגרירת רגליים הם סימן ההיכר של המשפט הפלילי הבינלאומי. במקום זאת, פשוט נקבע כי יש "בסיס סביר להאמין שפשעי מלחמה נעשו או מבוצעים בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים ורצועת עזה".
ובכן, כן. וה"בסיס הסביר" הזה כבר היה קיים במשך, הו, שבעה עשורים בערך.
בכל מקרה, ההרהורים של בנסודה היו עדיין יותר ממה שהישראלים יכלו להתמודד. הג'רוזלם פוסט, למשל, הפעיל את א לְשַׁגֵר מאת עורכת הדין הישראלית ניצנה דרשן-לייטנר – שכותרתה "סירוב לשחק את המשחק של הפלסטינים ב-ICC" – בו האשימה המחבר את בית המשפט בשמש "נשק סמוי" נגד ישראל.
בטענה שאין "דבר סקסי יותר לבנסודה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני", סיכמה דרשן-לייטנר: "ידענו שבנסודה נמאס לרדוף אחרי דיקטטורים אפריקאים ומנהיגי שבטים אכזריים, ורצינו להראות שה-ICC הוא בית משפט עם הגעה בינלאומית באמת".
אם כבר מדברים על סקסי, אל ג'זירה יש ציין שכתוצאה מהחוצפה המתמשכת של בנסודה, ראש הריגול הישראלי יוסי כהן "החריף את המלחמה הסמויה בבית המשפט שישראל מנהלת מאז הצטרפות פלסטין לבית הדין האזורי ב-2015". המוסד פעל ליירט את התקשורת של בנסודה, והיא דיווחה על "איומים אישיים". היא פרשה מתפקיד התובעת ב-2021, באותה שנה שבה סוף סוף יצאה לדרך "חקירת המצב בפלסטין".
כעת, נותר לראות מה יש לישראלים בשרוולים בעימות המשפטי הבינלאומי האחרון הזה. אבל ככל ש"המצב בפלסטין" מתקדם במהירות ורצח עם משתולל, יש בסיס סביר להאמין שצדק הוא בסופו של דבר לא אופציה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
