הם מציגים את ישראל כמו שלא ראיתם מעולם, ולא דרך עדשה ורודה. נוסעים מעיר לעיר עם מצלמה והרבה הומור שחור, מצלמים מזרקות שבורות, גינות ציבוריות שנראות כמו שדות קרב וקרטונים רטובים זרוקים ברחובות – ואז מלבישים על הכול קריינות מהוקצעת שלועגת לבלוגרי הטיולים, שלא פעם מגזימים בתיאורים שלהם ומציגים אתרים סבירים כגלויות אירופית נוטפות יוקרה.
"לעיר האלגנטית הזאת קוראים בת ים"
(צילום ועריכה: דן פונדק ואסתר גרון)
בסדרת הסרטונים הוויראליים של דן פונדק (41), יוצר תוכן דיגיטלי ותיק ובת זוגו ליצירה וחברת הנפש אסתר גרון (39), מעצבת ריהוט וצלמת סטודיו, ערים ישראליות מקבלות טיפול סאטירי משעשע, שגורם לצחוק, ולפעמים גם לעצב. בלי פילטרים, בלי ליטוש, אבל עם לא מעט אהבה, הם חושפים את מה שכולנו כבר התרגלנו לא לראות עם קריינות מדויקת להכאיב, ויוצרים סרטונים סאטיריים שמלבישים שפה של אינסטגרם ומשפיענים על רקע של לכלוך, הזנחה וניכור עירוני. התוצאה: סדרת רשת קורעת מצחוק, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה, שהופכת ערים בישראל לזירות של פארודיה עכשווית.
הפרק האחרון שפרסמו השניים צולם בבת ים. "הגענו לעיר וראינו מיד ערימות של ארגזים זרוקים בכל פינה", משחזר דן. "זה היה ממש בולט, לא משהו שאתה צריך להתאמץ בשבילו. כל פריים שאתה מרים את המצלמה, יש בו איזשהו ניגוד קומי בין הניסיון של עיר להיראות עיר לבין המציאות שהיא פשוט ערימת קרטונים רטובים".
אסתר, שבילתה חלק מילדותה בבת ים, התייעצה מראש עם בני משפחתה כדי לאתר לוקיישנים מעניינים לצילום. "אני מכירה את בת ים. כששאלתי את המשפחה איפה כדאי להסתובב, קיבלתי המלצות מאוד ברורות", היא מספרת. "אבל גם בלי זה, תוך כמה דקות אתה מרגיש שאתה פשוט לא יכול להתעלם ממה שקורה שם. זה היה יום חם, הלחות הייתה בלתי נסבלת, והזוהמה פשוט עמדה באוויר. הסתובבנו ברחובות במשך חמש או שש שעות וצילמנו בלי הפסקה, זה היה מתיש, מנטלית ופיזית".
אחד הרגעים שהשאירו עליהם את הרושם החזק ביותר התרחש סמוך לשוק העירוני. "עברנו ליד אזור מסחרי ישן, והיה שם פשוט ריח שלא יכולנו לעמוד בו", נזכרת אסתר. "התחלנו לצלם, אבל תוך שתי דקות פשוט נאלצנו לצאת משם, זה היה בלתי נסבל. אבל דווקא שם פגשנו מישהו מקומי שראה אותנו מצלמים, ובמקום להתעצבן או להתרעם, הוא הסתכל עלינו ואמר: 'אם זה מה שיעזור שישקיעו בעיר הזאת – תצלמו כמה שיותר!'. זה היה רגע מאוד חזק. הוא היה מיואש עם מעט תקווה".
התגובות לסרטון על בת ים היו סוערות במיוחד, הרבה יותר מכל עיר אחרת בסדרה. "על בת ים קיבלתי תגובות מהסוג שלא חוויתי קודם", מספר דן. "הודעות פרטיות עם איום, טון של תוקפנות. אחד כתב לי: 'תשמור על עצמך, תיזהר מדקירה'. זה קצת הרתיע אותי. אתה עושה סאטירה על הזנחה עירונית, לא פוגע באנשים, אבל פתאום מרגיש שיש מי שרואה בזה פגיעה אישית".
למרות הכול, השניים מדגישים שמדובר בפרויקט חברתי עם מסר. "לא באנו להשפיל אף אחד", אומרת אסתר. "הרעיון הוא להראות את הפער בין איך שאנחנו רוצים שיראו אותנו לבין מה שקורה באמת ברחוב. אם זה יגיע לאנשים שיכולים לעשות שינוי, זה שווה הכול".
השניים לא התכוונו ליצור סדרה שתעורר סערה דיגיטלית, אבל החיים לקחו אותם לשם ממש במקרה. הכל התחיל בביקור בנהריה, העיר הצפונית שדן הכיר היטב בילדותו, בעיקר מביקורים אצל סבא וסבתא.
"משהו שם בחורפיות, בהזנחה ובבדידות קסם לנו. התחלנו לצלם המון המון שוטים וחשבנו שיהיה מאוד מגניב לעשות סרטון – שהוא קצת הפוך מסרטוני הבלוגרים הקלאסיים", מספר דן. "החלטנו לנסות לקחת את הטקסטים המוכרים מכל מיני יעדים אירופאים שווים ולשים אותם על רקע תמונות קצת פחות קשורות של נהריה".
הסרטון הראשון מנהריה הפך להצלחה מפתיעה עם למעלה מ-350 אלף צפיות, ודן ואסתר הבינו שעלו על משהו: "עשינו Voice Over (קריינות – א"ק) מאוד מצחיק ומאוד סותר למה שרואים, והסרטון פשוט עף", מסביר דן.
הסרטון השני בחדרה כבר הגיע לכמעט מיליון צפיות: "בחדרה הגענו במקרה לנהר עם דגים מתים, זה היה שוק. לא תכננו לראות את זה, ידענו שיש את נחל חדרה אבל לא ציפינו לזה. הסרטון הפך לוויראלי בטירוף עם כמעט 870 אלף צפיות".
דן, שמגיע במקור מרמת הגולן, חשף את רגשותיו בסרטון השלישי על טבריה שזכה לכמעט חצי מיליון צפיות: "טבריה זו עיר משמעותית עבורי. זוכר אותה מהילדות. כשהגענו לשם לצלם, העיר הייתה במצב נוראי, הכינרת הייתה מטונפת, הכול היה מלוכלך. הייתה באמת הזנחה קשה. הסרטון היה ממש משהו תיעודי, משהו עם מסר מאוד מאוד חזק, כי ההבדל בין התיאור המילולי לבין המציאות בשטח היה ממש קיצוני. לא האמנתי שזה המצב".
המפגש בין זיכרונות הילדות והמציאות העכשווית הותירו בו רושם עמוק. "היה לנו ממש שוק לראות את טבריה במצב כזה", הוא נזכר. "כל כך הרבה חנויות סגורות, טיילת מוזנחת, ואנשים שפשוט נראים עייפים מהמצב. הכול היה נראה עצוב כל כך. זה היה הסרטון הכי קיצוני מבחינת התגובות שקיבלנו. אנשים שלחו לי הודעות פרטיות וסיפרו כמה הם מזדהים עם ההזנחה והייאוש שרואים שם, חלק ממש הודו לנו על החשיפה והמסר החברתי שעולה מהסרטון. מצד שני, היו גם תגובות כועסות מאוד, בעיקר מצד אנשים שלקחו את זה באופן אישי וחשבו שאנחנו פוגעים בהם או בעיר שלהם בכוונה".
"היו רגעים שהיינו בהלם ממה שראינו בטבריה, לכלוך בכל פינה, בניינים נטושים, טיילת שפעם הייתה תוססת והיום היא ריקה ומדכאת"
אסתר מוסיפה על חוויית הצילום בטבריה: "זה היה יום לא קל בכלל. היו רגעים שהיינו בהלם ממה שראינו, לכלוך בכל פינה, בניינים נטושים, טיילת שפעם הייתה תוססת והיום היא ריקה ומדכאת. זה לא היה כיף כמו שאנשים חושבים, למרות שהסרטונים יוצאים מצחיקים, לפעמים התחושה במהלך הצילום ממש קשה וכבדה".
בעקבות התגובות הקולניות לסרטון, התעורר אצל היוצרים המוכשרים חשש לגבי המשך העבודה. "אחרי טבריה, התחלנו קצת לחשוש מתגובות של אנשים. הפידבקים אמנם היו בעיקר חיוביים, אבל היו כמה תגובות ממש חריפות", אומר דן. "היו אנשים שלקחו את זה קשה באופן אישי, למרות שהדגשנו שוב ושוב שאין לנו שום דבר נגד העיר או האנשים שחיים שם. זה לא היה נעים לקבל הודעות זועמות כל כך".
למרות החששות והתגובות החריפות, דן ואסתר החליטו להמשיך את הסדרה, והם מקווים שהסרטונים שלהם יצליחו לעורר מודעות ציבורית ולדחוף את העיריות והגורמים הרלוונטיים לפעול לשיפור המצב. "התגובה של טבריה הראתה לנו כמה חשוב להמשיך לעשות את הסרטונים האלה", מסכם דן, "גם אם לפעמים התגובות קצת מפחידות".
אסתר מדגישה שהעבודה בזוג טובה, אך לא תמיד קלה: "יש רגעים שאנחנו קצת מתווכחים, בעיקר על הטקסט. לפעמים אני חושבת שצריך למצוא מילים חדשות שלא יחזרו על עצמן, ודן מאוד מקפיד שהכתיבה תהיה מקורית".
לסדרת הקאלט יש מעריצים רבים שמייצרים חיקויים משעשעים בערים נוספות בישראל, והיוצרים כבר שוקלים להרחיב את הפעילות לערים חדשות כמו סביון או רעננה. "יכול להיות שזה הזמן להכניס גם את הערים היוקרתיות יותר", מסכם דן. "כדי שאנשים לא יחשבו שאנחנו פועלים מתוך התנשאות או משהו כזה. זה הכול בהומור, באמת באהבה. אולי אפילו זה יעזור לערים להשתפר".
