ביום רביעי הודיע נשיא צרפת עמנואל מקרון כי צרפת מתכוננת להכיר במדינה הפלסטינית תוך מספר חודשים. אם זה ימשיך, פריז הייתה הופכת לחבר האיחוד האירופי ה -12 לקבל רשמית את קיומה של המדינה הפלסטינית. בשנה שעברה עשו זאת סלובניה, אירלנד וספרד, והביאו את המספר הכולל של מדינות האיחוד המכירות בפלסטין ל -11 מתוך 27.
ההכרה הצרפתית תהיה צעד משמעותי בכיוון הנכון, במיוחד אם היא מאשרת את גבולות פלסטין משנת 1967 ואת מזרח ירושלים כבירה, מכבדת את הוראות החוק הבינלאומי ואת הקונצנזוס הבינלאומי.
זה יכול להניע מדינות אירופיות אחרות לעשות את אותו הדבר, כולל לוקסמבורג ופורטוגל ויכול להפעיל לחץ משמעותי על אחרים, ובמיוחד בריטניה, שוויץ ובלגיה.
עם זאת, צרפת נמצאת בסיכון להפוך את הכרת הפלסטין שלה למחווה ריקה אחרת כדי לחסוך פנים בין התנגדות הולכת וגוברת בקרב האירופאים לכיבוש הישראלי בפלסטין ולרצח העם בעזה.
תחת מקרון, צרפת הייתה רחוקה מלהעמוד בחובותיה החוקיות והפוליטיות כלפי פלסטין, והעבירה עין מהפשעים וההפרות המחרידות של ישראל. בהקשר זה ניתן לראות את ההכרזה הצרפתית כמהלך דיפלומטי שהוא מעט מדי, מאוחר מדי.
עד לאחרונה, מעצמות המערב התנו במידה רבה את הכרת פלסטין על תוצאת המשא ומתן לשלום, מה שבמציאות פירושו לתת ישראל וטו על ממשלתי פלסטינית. הסיבה לכך היא שישראל לא רוצה שמשא ומתן יפיק פיתרון-בין אם שתי מדינות בגבולות 1967 או במדינה אחת שבה יש לפלסטינים וישראלים שוויון זכויות.
החוק הישראלי מתנגד להכרה בארץ ישראל ולהגשמת הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, אך מעצמות המערב המשיכו לפעול כאילו זה לא המקרה.
ישראל ניתנה למנוף זה על פלסטין למרות העובדה שמדינותה שלה התבססה על החלטה 181 של האו"ם, שקראה ליצור שתי מדינות, וחברותה באו"ם הותנה ליישום החלטות 181 ו -194 – האחרונות הנוגעות לזכות החזרה לפליטים פלסטינים. ממשלות ישראל רצופות הפרה באופן שיטתי הן את ההחלטות והן גם רבות אחרות מבלי להתמודד עם כל השלכות מבעלות בריתם המערביות.
כעת, כשממשלת ישראל הבהירה סוף סוף כי תוכניתה היא טיהור אתני וסיפוח של כל פלסטין, נראה כי כמה מדינות המערביות שוקלות מחדש את עמדתן ובוחרות להכיר במדינה הפלסטינית.
אמנם ההכרה חשובה, אך זה לא יכול להיות הצעד היחיד שמדינה כמו צרפת צריכה לקחת ליישום הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. צרפת היא מעצמה קולוניאלית לשעבר במזרח התיכון, חבר קבוע במועצת הביטחון של האו"ם, חבר מוביל באיחוד האירופי, אחד משותפי המסחר החשובים ביותר בישראל ותורם חשוב לארץ ישראל.
כיוון שכך, יש לה את החובה המוסרית והמשפטית לעשות יותר מזה. ההכרה בפני עצמה לא מתכוונת לעצור את הטיהור האתני המתמשך וסיפוח. תהליכים אלה נמשכים ללא הפוגה מכיוון שמדינות כמו צרפת אינן מצליחות לפעול ומאחירות את ישראל באחריות.
לדוגמה, צרפת הייתה אחת המדינות הראשונות באירופה שהעניקה חסינות דה -פקטו בפני ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לאחר שבית המשפט הפלילי הבינלאומי (ICC) פרסם נגדו צו מעצר בנובמבר. פריז פתחה את המרחב האווירי שלה במספר הזדמנויות עבור נתניהו לטוס בדרכו לארצות הברית בניגוד לחובותיה על פי חוק רומא, האמנה שהקימה את ה- ICC.
למרות הקריאות הגוברות לאמברגו נשק על ישראל, צרפת המשיכה למכור נשק לצבא הישראלי במהלך רצח העם המתמשך. אזרחים צרפתים אינם מתמודדים עם השלכות על כך שהם עוסקים במתנחל-קולוניאליזם בגדה המערבית הכבושה או לשרת בכוחות הכיבוש הישראלים, שהאשימו שוב ושוב בביצוע פשעי מלחמה מחרידים.
באופן דומה, צרפת ממשיכה לסבול את גיוס הכספים להתנחלויות ישראליות בלתי חוקיות בעוד שמספר חברות צרפתיות תרמו לתהליך הסיפוח המתמשך של שטח פלסטיני הכבוש.
צרפת קיבלה תפקיד מיוחד בירושלים בכל הקשור להגנה על היתרונות הסטטוסיים של ערכים נוצריים. עם זאת, כמעט ולא נקטה אמצעים קונקרטיים כדי להפסיק ניסיונות ישראלים מתמשכים להטיל מיסים בלתי חוקיים על הכנסיות ולהשתלט על רכוש הכנסייה.
אם צרפת מעוניינת באמת להיות מתווך של שלום במזרח התיכון, היא צריכה לעשות יותר מאשר רק להכיר במדינה הפלסטינית. עליה לפעול בהתאם לחובותיה על פי אמנת האו"ם וחוק רומא. עליה להפעיל לחץ אמיתי על ישראל לסיים את כיבושה וקולוניזציה של אדמות פלסטיניות ולנקוט בפעולה נגד אזרחים וחברות צרפתיות המעורבות בהן. עליה להפוך את החלטתה להעניק חסינות בפני גורמים רשמיים בישראל המבוקשים על ידי ה- ICC.
ברמה של האיחוד האירופי, צרפת חייבת להצטרף לספרד ולאירלנד בדרישה לבחון את הסכם האגודה של האיחוד האירופי-ישראל לאור הפרה בוטה של ישראל בסעיף 2, הקובעת כי היחסים צריכים להיות מבוססים על כבוד לזכויות האדם.
למותר לציין שממשלת ישראל מתנגדת לכל הכרה בפלסטין ותשתמש בכלים הזמינים שלה כדי למנוע אותה. זה יכול ליישם לחץ על ידי גיוס האופוזיציה הביתית, בתיאום עם בעלי ברית ישראלים קרובים, כמו ארצות הברית, ונקיטת פעולה נגד דיפלומטים שבסיסה בירושלים – בין טקטיקות אחרות.
זה יאלץ את צרפת להתמודד עם רגע האמת שלה: האם הוא מוכן לעמוד בעקרונותיה, או שהוא נכנע לסחיטה ישראלית? האם זה יוביל את הדרך באירופה בכיבוד ההתחייבויות הבינלאומיות, או שתאפשר להכירתה בארץ ישראל להישאר מחווה ריקה?
בתקופה בה ממשלתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ תומכת בניקוי אתני כמדיניות רשמית והאיחוד האירופי נמצא בנקודה הפוליטית הנמוכה ביותר בכל הנוגע לארץ ישראל, לצרפת יש את ההזדמנות לעשות את ההבדל. זה יכול להצטרף לחברי האיחוד האחרים, כמו ספרד ואירלנד, אשר יחד עם הדרום הגלובלי דוחפים לסדר בינלאומי מבוסס כללים בו פלסטין היא כבר לא החריג לנורמה. זה יכול לעמוד במוטו שלה של "ליברטה, אג'ליטה, פרחניטה" על ידי תמיכה במרדף אחר העם הפלסטיני לחירות, שוויון ואחווה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
