דיר אל-בלח, עזה – תובנה שצברתי במהלך שני העשורים האחרונים היא שטראומה לא רק נחווית, היא מקודדת בגנים שלנו, עוברת בדורות, מעצבת את הזיכרון הקולקטיבי, הזהות והגישה שלנו.
לפני כ-17 שנים קיבלתי את המחשב הנייד הראשון שלי במתנה משפחתית. איתו הגיע נרתיק כף יד שחור למחשב נייד, בין שאר האביזרים.
בעודי נרגש מהמתנה, ביקשתי תיק גב במקום התיק כי "קל יותר לסחוב אותו למקרה שאצטרך לברוח".
אז לא חוויתי עקירה. עכשיו, כשאני יושב במקלט השלישי שלי בדיר אל-בלח, יותר מ-10 חודשים אחרי שנאלצתי לברוח מביתי, מתברר לי שהבקשה שלי הייתה אולי לחישה מהעבר, הדים של סבא וסבתא שלי – שגורשו מביתם הירושלמי כדי לפנות מקום להקמת מדינת ישראל ב-1948 – לאורך עשרות שנים.
קווי חיים לבית מרוחק
כפלסטיני, אחד הדברים שאתה יורש הוא הפחד הרודף, המתפשט לאבד את ביתך ללא הודעה מוקדמת.
אתה כל הזמן מנסה להגן על העבר, ההווה והעתיד שלך, תמיד על הקצה, תמיד מתאמץ לאפשרות שתצטרך לברוח בכל רגע.
התחושה הזו של להיות בכוננות היא תזכורת מתמדת לעבר שהדור שלנו מעולם לא חווה פיזית אלא חי גנטית, מוסרית ורגשית.
זה האיום של נכבה נוספת, ערנות בלתי נגמרת נגד אובדן מה שיקר לך.
עם הזמן, הפחד הזה מטפח תחושה עמוקה של התקשרות לנכסים הישנים ביותר שלך, בעוד דברים חדשים מעוררים תחושת אימה גוברת.
סבא וסבתא שלך אולי רכשו וילה מודרנית במקום המפלט שלהם, אבל הם עדיין לא מרגישים "בית". הם נשארים נוסטלגיים לנצח למקום הישן והצנוע שלהם.
ב-13 באוקטובר התעוררתי בערך ב-3 לפנות בוקר לשיחת טלפון. הודעה קולית מוקלטת מצבא הכיבוש הישראלי, המורה לתושבי העיר עזה וצפון רצועת עזה לעזוב מיד את בתיהם ולצאת לדרום ואדי עזה, תוך הגדרת השכונה שלי כ"אזור לחימה מסוכן".
לא שש לעזוב את ביתי, נכנעתי לבסוף ללחץ המשפחתי להתפנות ברגע שהשמש תזרח. מתוך מחשבה שהעקירה שלי תימשך רק כמה ימים, תפסתי רק כמה פריטים חיוניים, לבשתי חולצת פסים ומכנסיים שחורים מעל הפיג'מה שלי, ועשיתי את דרכי למה שיהפוך ל"מקלט הראשון" שלי.
מאז שעברתי למקלט השני והשלישי שלי, הפריטים האלה הפכו לקווי חיים המחברים אותי לבית שאני כבר לא יכול להגיע אליו.
האזור בו עומד ביתי מבודד כעת לחלוטין, מנותק על ידי ישראל מהמקום בו אני מחפש כעת מקלט.
היום, הפעם היחידה שאני לא לובש את חולצת הפסים המרופטת שלבשתי כשברחתי היא כשאני צריך לכבס אותה.
במשך חודשים נאחזתי בבגד הבודד הזה, וסירבתי לקנות שום דבר חדש. זה היה קישור דחוס לחיים המוכרים שלי, שריד מנחם בתוך הכאוס.
אבל בסופו של דבר, נאלצתי להתמודד עם המציאות – לא יכולתי להמשיך בלי סוף עם חולצה אחת בלבד.
עם זאת, אני עדיין דואגת בקפדנות לתיק היחיד שהצלחתי לתפוס ולהתמיד בשימוש באותן נעליים, באותם משקפי ראייה, באותו מחצלת תפילה ובבגדים.
במהלך החודש השמיני לעקירה, חשבתי שאיבדתי את משקפי השמש שלי, זוג שקניתי בעיר עזה לפני כמה שנים.
הלכתי ברחוב, בוכה חרישית, הבטחתי לעצמי שלא אקנה עוד זוג מאזור המפלט שלי. האובדן הרגיש כמו חלק מזהותי החומק, ניחוח של בית דועך. הלב שלי כאב פיזית.
באקט אחרון של תקווה, התקשרתי למשפחתי במקלט, וביקשתי מהם לחפש את משקפי השמש. "כן, מצאנו אותם", הרגיש מונומנטלי כמו החדשות שנאפשר לנו לחזור הביתה.
עם הזמן, ההחזקות הללו לובשות ממדים מוזרים עוד יותר.
במשך תשעת החודשים האחרונים, סירבתי לגזום את השיער שלי כפי שנהגתי לחזור הביתה באופן קבוע. לא ממש שקלתי למה עד לאחרונה.
הבנתי שאני לא רוצה לגזור את "שיער הבית" שלי ולתת ל"שיער המחסה" לצמוח במקומו.
קורבנות שלא יסולא בפז
בתחילת מלחמתה ההרסנית בעזה, ישראל הכריזה על "ניצחון מוחלט" במובלעת החסומה כבר 17 שנה, חסימת כניסת פריטים חיוניים, כולל מזון ו מַיִם.
מאז, המים הפכו נדירים ולעיתים בלתי זמינים, מה שהחריף את המשבר. הכוונה של ישראל למקורות מים ברחבי הרצועה, לרבות בארות ותשתיות, החריפה את המצב הקשה.
בסוף החודש הראשון לעקירה, שבו תפסתי מחסה עם כ-70 איש – שני שלישים מהם נשים וילדים – התחלנו להבין שמשבר המים יימשך חודשים.
הלכנו ימים ללא מי שתייה נקיים ו מְפוּרסָם משאית חלוקת המים עוברת ליד המקלט שלנו כל ארבעה או חמישה ימים.
בתקופה שבה היינו צריכים לקצוב כל טיפת מים וממש לספור את הלגימות שהיו לנו בכל יום, לא היה לנו את הלוקסוס להתקלח כל יום, ואפילו לא כל שבוע.
זה הוביל נשים רבות במקלט שלי – וכפי שלמדתי מאוחר יותר, ברחבי הרצועה כולה – לחתוך את השיער של עצמן ושל ילדיהן קצר, כדי שלא ישתמשו בהרבה מים בזמן הרחצה, או כדי למזער את הסיכון לכינים כשיש להן ללכת במשך שבועות מבלי להיות מסוגל לשטוף אותו.
בהתבוננות במשמעות הרגשית העמוקה של השיער שלי, אני רק יכולה לדמיין את העלות הרגשית שהיא חייבת לגבות מהנשים הללו שנאלצו לנתק את אחד מהקשרים האחרונים שלהן לחייהם הישנים והנורמליים.
לחתוך חלק מזהותם ולהתמודד עם השתקפויות לא מוכרות במראה – פרצופים שכבר לא דומים למי שהם היו פעם – בוודאי היה הקרבה עמוקה וכואבת כדי להתמודד עם מציאות קשה שמרגישה יותר ויותר זרה.
אני לא יכול להגיד כמה נשים נקטו בזה מאז, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות הוא שכשאנחנו סוף סוף חוזרים לבתינו בעיר עזה ובצפון רצועת עזה, ברגע שכף רגלנו חזרה הביתה, אין אישה בעזה ישמור על שערה הארוך.
כולנו מחזיקים בהבטחה שלא נאמרה לעצמנו שברגע שנחזור, סוף סוף נקצר את "שיער המחסה" שלנו, ונאפשר ל"שיער הבית" שלנו לצמוח שוב, ניזון מהשלווה אליה ייחלנו.
