קשה מאוד לתפוס לראיון את שני הרשקו בימים אלה. המאמן הראשי של נבחרת הנשים של ישראל בג’ודו רק נחת בארץ מהאולימפיאדה המוצלחת בפריז שבה שתיים מהחניכות שלו – ענבר לניר ורז הרשקו, שהיא במקרה גם אחיינית שלו – זכו במדליות כסף – וכבר הוא טס להמשך אימונים.
השאלה הראשונה שלי הייתה איך הוא מסכם את החוויה, וכבר בתשובתו פורש בפניי הרשקו את משנתו המקצועית: “קודם כל זו לא חוויה, זו עבודה", הוא מדגיש. “אני נוסע כדי לעבוד וכדי למקסם את היכולות שלי. במבחן התוצאה אני מאוד מרוצה, אבל המוטו שלי, וגם של הנבחרת, הוא תמיד לרצות להשיג יותר, אז ההצלחה אדירה והיסטורית, אבל לצד ההישגים יוצאי הדופן אני מרגיש שיכולנו אולי לעשות יותר. אבל אני מרוצה בחלקי וגאה מאוד בספורטאיות וכמובן גם בענבר וברז שזכו במדליית כסף, הגיעו לגמר אולימפי ועשו היסטוריה עבורן ועבור כל ענף הג’ודו".
יום עצום בפריז: ענבר לניר זכתה במדליית כסף, פלצ'יק עם הארד
הרשקו זכתה במדליית כסף בפריז: "ניסיתי לשמח את העם"
ספר על האתגר העיקרי בהכנות לקראת האולימפיאדה הזו, כמובן בצל המלחמה שנמשכת כבר מעל 300 יום.
“השנתיים האחרונות היו מאוד אינטנסיביות. להשיג מטרות גבוהות והישגים אולימפיים כשהמטרה היא לעשות היסטוריה ולהגיע להישגים שלא נעשו זה מאוד קשה. אין ספק שמאורעות ה־7 באוקטובר לא הקלו עלינו, אבל התפקיד שלנו הוא לנסות ולהגיע בתפקוד הכי גבוה שאפשר בכל מצב. זה נכון שאנחנו, כמדינה, מתמודדים עם משהו שמדינות אחרות לא מתמודדות איתו, אבל לפחות ברמת הביצוע לא נתנו לדבר הזה לגרום לנו לביצוע פחות טוב אלא להפך, ניסינו למנף את זה וזה נתן מוטיבציה ברגעים הקשים. בסופו של דבר, מעבר לצער ולקושי על הכאב הגדול שיש במדינה, זה לא מנע מאיתנו באופן משמעותי להגיע לאולימפיאדה מוכנים. זו שליחות עבורנו".
במה האולימפיאדה הנוכחית שונה מהאולימפיאדות הקודמות?
“קודם כל באולימפיאדה הזו יש דברים שונים לגמרי מהאולימפיאדה הקודמת שהתקיימה בטוקיו. האולימפיאדה הקודמת הייתה מוזרה כי היא התקיימה בתקופת הקורונה. היא גם נדחתה בשנה וזה שיבש את כל נושא ההכנה אליה, היא גם הייתה בלי קהל, עם מסיכות ובאווירה שונה. זו הייתה אולימפיאדה די דיכאונית, ועם זאת הבאנו בה מדליית ארד קבוצתית מעורבת גברים־נשים. הפעם האולימפיאדה חזרה למקום הטבעי שלה כאירוע ספורט חווייתי לקהל, והגיע המון קהל, אז התחושות היו שונות לגמרי, גם בכפר האולימפי וגם בפרט בתחרויות עצמן. בפן האישי, בשמונה השנים האחרונות אנחנו עובדים באמונה שלמה שתהיה בפריז נבחרת הנשים הכי חזקה בעולם. קיבלנו כל מיני סימנים בדרך שזה נראה ככה, וכל תחרות היא עולם ומלואו, ואני שמח שבאולימפיאדה הזו הצלחנו לממש את העבודה הקשה שהושקעה במשך שנים ואת הפוטנציאל שלנו בצורה יוצאת דופן".
איך הייתה האווירה בכפר האולימפי? הרי היו איומים על המשלחת הישראלית ואנחנו לא בדיוק אהודים בעולם.
“הדבר שהכי בלט הוא חוסר חופש התנועה שלנו כי היינו שם עם אבטחה מאוד גדולה ומשמעותית, גם של מדינת ישראל וגם של יחידת עילית של הצרפתים שהתנהגו אלינו בצורה מדהימה. לא הרגשנו הבדל בין המאבטחים הישראלים ובין המאבטחים הצרפתים, אבל היינו מאוד מוגבלים בתנועה שלנו, עברנו רק מתוך הבועה של הכפר לתוך הבועה של התחרות וזה פחות נעים.
“בדרך כלל מאמן מלווה ספורטאית לקרבות, ואצלנו היינו מלווים במאבטחים ממש לאורך כל הדרך, וגם היכולת שלנו לעלות לקהל לא הייתה קיימת. אלו דברים שלא פגעו בכושר הביצוע שלנו כי התכוננו אליהם וידענו איך להתמודד איתם, ואני חושב שביחס לציפיות ולחששות האווירה הייתה יותר טובה. היו פה ושם כאלה שניסו לעשות פרובוקציות אבל היה קהל ישראלי די גדול עם דגלי ישראל ועידודים בעברית, ככה שזה עלה על זה עשרת מונים. קיבלנו גם המון פרגון מצד משלחות זרות ומקהל שהוא לא יהודי ולא ישראלי, וזה האפיל על אלה שניסו להפריע לנו ולפגוע בהישגים שלנו, ועובדה, כארגון ג’ודו, הבאנו תוצאת שיא שלנו וגם המשלחת כמשלחת עשתה תוצאה היסטורית, אז בוא נגיד שנראה שזה לא פגע בנו".
“לנבחרת יש כוח גדול"
הראשונה, כאמור, שהרשקו הביא כמאמן לתואר אלופת העולם הייתה ירדן ג’רבי, אותה גם הוביל למדליית ארד אישית באולימפיאדת ריו ב־2016. בהמשך הוביל גם את ענבר לניר (בקטגוריה של עד 78 ק"ג) לתואר זה, כשהשיא (עד כה, לפחות) היה מדליות הכסף באולימפיאדה הנוכחית. “חשוב להדגיש שהעבודה בנבחרת היא לא עבודה אישית עם ספורטאית ספציפית, אלא אנחנו עובדים בצוות ומנסים להתאים לכל ספורטאית, בהתאם לצרכים, ליכולות ולפוטנציאל שלה, את המעטפת המקצועית והמנטלית הכי טובה עבורה בכל התחומים. לבנות לכל ספורטאית את הדרך הנכונה עבורה להצליח, יחד עם זה שאנחנו עובדים בנבחרת ויש כוח מאוד גדול לנבחרת", מסביר הרשקו.
“ענבר ורז אומנם סיימו באותה תוצאה באולימפיאדה, אבל הן שונות באישיות שלהן, בג’ודו שלהן, בקטגוריה שלהן ובצרכים שלהן, ולכן זה מצריך מהמערכת לדעת גם מצד אחד לקבוע גבולות גזרה ברורים וגם לגלות גמישות. בסופו של דבר העבודה עם שתיהן היא מאוד מספקת. לפני שלוש שנים שתיהן קיבלו החלטה שהמחויבות שלהן לג’ודו היא אבסולוטית ושמו בצד את כל מה שצריך, כדי להצליח. זה משהו שנותן המון ביטחון ומוטיבציה לצוות. אני שמח עבורן שאחרי העבודה הכל כך קשה והמחויבות ללא פשרות שלהן הן הצליחו לסיים עם מדליה, אבל גם קצת עצוב לי על הספורטאיות האחרות, שגם הן מאוד טובות ונתנו הכל. אבל אין מה לעשות, בספורט יש מקום מצומצם על הפודיום. כמאמן נבחרת, במבט מלמעלה, אני מאוד שמח על ההישגים של ענבר ושל רז, הן ראויות להישגים האלה ועשו את כל מה שצריך כדי להגיע לאן שהגיעו".
רז היא גם אחיינית שלך. איך ההרגשה, כדוד ולא רק כמאמן, לעבוד איתה?
“אני בן אדם אחד בסופו של דבר, אז אני לא חושב שבתור דוד של רז נהניתי יותר מההישג של רז. במובן המשפחתי, וגם במובן של המורשת, זה מרגש כי מדליה זו מדליה. זכיתי עם רז בשתי מדליות אולימפיות: גם באולימפיאדת טוקיו במדליית ארד (במסגרת הנבחרת המעורבת) וגם עכשיו במדליית כסף. זה מאוד מרגש בפן המשפחתי, והמשפחה הרחבה בטח יותר מאושרת מזה שאני ורז יחד זכינו במדליה אולימפית. יש בזה אלמנטים שונים מזכייה עם ספורטאית אחרת, אבל אני אומר לך את האמת: כמאמן אני מתייחס לרז רק כמאמן שלה. התפקיד שלי הוא להיות המאמן שלה, ונראה שאם הייתי בוחר בשני התפקידים יחד, להיות גם מאמן שלה וגם דוד שלה, אז הביצוע שלה היה פחות טוב".
“אני אדם טוטאלי"
הרשקו (52), יליד כפר סבא, החל את דרכו כג’ודוקא והיה אלוף ישראל בג’ודו בכל שכבות הגיל, השתתף בתחרויות בינלאומיות רבות, כולל אליפות אירופה עד גיל 21 שנערכה בירושלים בשנת 1992, וכיהן כקפטן נבחרת ישראל במהלך ההכנות למשחקים האולימפיים בברצלונה (1992) ובאטלנטה (1996). בגיל 18 פתח את “המרכז הישראלי לג’ודו" (רשת מועדוני ג’ודו באזור השרון) ובשנת 1995, בגיל 22 בחר לפרוש מג’ודו תחרותי וסלל את הדרך כאחד המאמנים החשובים והמשפיעים בענף הג’ודו בארץ ובעולם. “קודם כל מאוד אהבתי ג’ודו, ובמסגרת זה שאהבתי ג’ודו רציתי להיות מאמן, גם מתוקף זה שזו הייתה פרנסה עבורי", הוא מספר. “אני אדם שמונע מתשוקה ומרצון לעשות דברים שאחרים לא עשו, והאמנתי בעצמי שאוכל בג’ודו להביא את הדברים לידי ביטוי ואם אפשר גם להתפרנס מזה – אז זה שילוב שיוכל להצליח. אני גם אדם מאוד טוטאלי ואם יש משהו שאני לא יכול לעשות אותו ב־100% אז אני לא אעשה אותו. אני חייב לתת את ה־100% שלי בהכל. כספורטאי, בתנאים שהיו אז בארץ בתחילת שנות ה־90, הרגשתי שעם היכולת והפוטנציאל שלי, להצליח ברמה עולמית הכי גבוהה זה בלתי אפשרי.
"זה שהתחלתי לאמן מוקדם נתן לי יתרון כמאמן על כאלה שהתחילו אחריי. מבחינתי זו הייתה החלטה קרה שקיבלתי. אמרתי לעצמי שכנראה לא אהיה ספורטאי ברמה אולימפית, אז החלטתי להגשים את החלומות שלי כמאמן וזה מה שמניע אותי עד היום. דווקא כשאני צריך להיאבק בהישגים מול מאמנים שהיו ספורטאים יותר טובים ממני, יש לי מוטיבציה להוכיח שמאמן זו דיסציפלינה אחת וספורטאי זו דיסציפלינה אחרת. זה אושר וסיפוק מאוד גדולים עבורי לדעת שאני מצליח להגשים את עצמי כמאמן".
איך אתה רואה את העתיד של ענף הג’ודו?
“באופן טבעי בחיים יש לכל דבר התחלה, אמצע וסוף. אני חושב שהיום ענף הג’ודו נמצא בשיא שלו, והתפקיד שלי, אם אמשיך, של יו"ר האיגוד משה פונטי, ובכלל של כל קהילת הג’ודו בישראל, הוא להמשיך ולעשות דברים הכי טוב שאפשר, לנסות ולמשוך את ההישגים האלה ואת ההצלחה הזו כמה שיותר זמן. גם פה, לאורך הדרך, היו תקופות פחות טובות ותחרויות פחות טובות, אבל אם מסתכלים על שלושת הקמפיינים האחרונים, מאולימפיאדת ריו ועד אולימפיאדת פריז, אנחנו הענף היחיד שהצליח להגיע לפודיום ולזכות במדליה שלוש אולימפיאדות ברציפות ולהשתבח מאולימפיאדה לאולימפיאדה. אני מאוד מאמין בענף שלי. אני חושב שיש לנו מאמנים מעולים ואיגוד מעולה. אני חושב שענף הג’ודו נותן ערכים שאף ענף לא יכול לתת. לכולם, לגברים, לנשים ולכל הגילים. זה ענף שתפור על הדנ"א הישראלי ואני מאמין שהג’ודו עוד יספק הרבה רגעים והישגים מרגשים.
“ענף הג’ודו הוא ענף מיוחד ועל כל מדליה אולימפית שאתה רואה יש מאות ואלפי ילדות וילדים שהופכים לנערות ולנערים ואז לנשים ולגברים הרבה יותר איכותיים, עם יכולות הרבה יותר גבוהות, הרבה יותר ערכיים, ובסופו של דבר התרומה של הג’ודו לישראל היא הרבה יותר גדולה מרק מדליות אולימפיות. אני חושב שכל הורים שישלחו את הילדים שלהם לג’ודו, בין שלתקופה קצרה לחוג ובין שהם יהפכו לספורטאים אולימפיים, הם יהפכו את הילדים שלהם לטובים יותר, איכותיים יותר וערכיים יותר. הג’ודו נותן מתנה לחיים שלהערכתי אף ענף אחר לא יכול לתת".
