רחוק מאוד, אבל הכי קרוב בתחושה לסיני

העיירה הקולומביאנית, כמו החופים הקטנים של סיני, עדיין לא איבדה את התמימות שלה. "הישראלים שהגיעו לשם פשוט התאהבו במקום, הקימו מעין מושבה קטנה, וכולם שם חברים של כולם. יש שם אולי מאה איש, כמעט אין תיירים בינלאומיים, אולי שישה-שבעה, וגם הם נראים קצת אבודים בתוך כל הישראלים. החיים מתנהלים בקצב אחר לגמרי, לאט, בנחת, בלי לחץ ובלי למהר לשום מקום".

החיים בלי חשמל קבוע ובלי מקררים אולי נשמעים מאתגרים, אבל מבחינת דניאל זה בדיוק הסוד. "זה פשוט לחיות את הפשטות. אתה מרגיש שחזרת אחורה בזמן", סיפרה. "אתה ישן בערסל, אוכל אוכל פשוט – אורז, קצת ירקות, לפעמים דגים טריים שנתפסו בבוקר. אין מסיבות גדולות, אין אלכוהול בכמויות, וגם אי אפשר לקנות מריחואנה, מי שרוצה צריך להביא מראש, כי אין שם כלום – פשוט כלום. כדי להזמין פיצה צריך להודיע חמש שעות מראש, כי הם מכינים כל דבר לאט ובסדר מדויק במחברת.

"מי שמגיע לקאבו צריך להביא מזומן מראש, אין שם בנקים ואין איפה למשוך כסף. בנוסף, כדאי להביא קרם הגנה והרבה ממנו, כי השמש שם מטורפת. וגם, אל תגיעו עם יותר מדי ציוד – מספיק בגד ים וכפכפים, כי אין איפה לשים את כל הדברים, ובטח שאין צורך בהרבה מעבר לזה.

"אחד הדברים שהכי אהבתי בקאבו דה לה ולה היה ארוחת הבוקר הישראלית. כשהגעתי בפעם הראשונה לא היה ממש מקום מסודר לאכול בו בבוקר. כמה ישראלים שישנו בגסטהאוס קרוב החליטו באופן ספונטני להקים מעין מסעדת בוקר קטנה. בכל בוקר לא היינו בטוחים אם תהיה ארוחה, אבל איכשהו הם תמיד הצליחו לארגן משהו – חביתות, סלט ישראלי טרי, לחם קלוי ואפילו טחינה שהביאו מהארץ. זה הפך להיות הטקס היומי שלנו, יושבים כולם יחד, אוכלים באיזי, בלי לחץ. זו הייתה ממש החוויה הישראלית היפה – אנשים עוזרים אחד לשני, מכינים אוכל ביחד וצוחקים. זו אווירה משפחתית שכיף להתעורר אליה בכל בוקר".

הפעילות העיקרית בקאבו היא גלישת קייט, תודות לרוחות העזות שמושכות חובבים ומקצוענים מכל העולם. "בשעה חמש כולם מתאספים על החוף לראות את השקיעות הכי יפות בעולם", סיפרה דניאל. "זה ממש טקס יומי, אירוע שאתה לא מפספס אף פעם. אחר כך עושים מדורה קטנה או פשוט הולכים לישון מוקדם כי הגוף מותש מהשמש והחום של 40 מעלות שנמשך כל היום".

השהייה בקאבו היא לא למפונקים. הלינה בערסלים (60-40 שקל ללילה), המקלחות עם דליים שחורים שמתחממים בשמש, ולעיתים קרובות יש מפגשים עם עקרבים, עכבישים וחרקים נוספים. "הערסל הרבה יותר בטוח מאשר חדר סגור", סיפרה דניאל. "לפחות אתה יכול לנער אותו לפני השינה ולוודא שאין בו שום הפתעות לא רצויות".

למי שמחפש תנאים קצת יותר נוחים, יש גם אפשרות לשכור חדרים פשוטים. "החדרים הם לא כמו שאנחנו מכירים", הסבירה דניאל, "מדובר במבנים מאוד בסיסיים עם מיטה ובלי פינוקים מיוחדים. באחד הבקרים אפילו הייתה מישהי שנעקצה מעקרב שישב לה בתוך החדר. הערסלים יותר בטוחים בעיניי, כי לפחות אתה יכול לראות ולנער הכל לפני השינה".

דניאל הזהירה מטיולי אופנועים באזור: "יש שם אפשרות לשכור אופנוע, אבל כמעט כל מי שעשה את זה חזר פצוע. הכבישים גרועים, מלאים בבורות ובחול, וגם אין בית חולים קרוב. אם נפצעת, תצטרך לנסוע לפחות שעתיים עד העיר הקרובה כדי לקבל טיפול. אז עדיף פשוט לוותר על זה".

הקולינריה המקומית מוגבלת אך מלאת קסם. דניאל וחבריה אפילו לימדו צעיר מקומי שפתח מאפייה להכין "פיצת שוקולד" – עם בננות ונוטלה – מנה שהפכה ללהיט מקומי בין הישראלים חובבי המאנץ' שמבלים את רוב היום בים, בגלישה או בקריאת ספרים על החוף. "הבחור לא ממש ידע לבשל, אבל פשוט נכנסנו למטבח שלו – שזה בקושי שני מטר – והסברנו לו בדיוק מה לעשות. זו הייתה חוויה מצחיקה וכיפית, והפיצה יצאה מדהימה כי כולנו כבר היינו מתים מרעב".

״אין עוד הרבה מקומות כאלה", סיכמה דניאל, "הייתי שם פעמיים במהלך הטיול שלי, ואני חולמת לחזור שוב. זו חוויה ראשונית, פשוטה ואותנטית. מי שמגיע לשם יודע בדיוק למה הוא בא, ואין שם ישראלים שמחפשים מסיבות או פינוקים ואין בית חב"ד. זה ממש הסיני החדש, רק בלי הקהל הרחב והמסחרי. כדאי למהר לפני שזה ישתנה ויאבד את הקסם שלו".

איך מגיעים? "אם אתם מגיעים מקרטחנה, צריך לקחת אוטובוס או רכב לכיוון העיר ריו חאצ'ה (Riohacha), נסיעה של כ-6 שעות. מסנטה מרתה הדרך קצת יותר קצרה – בערך 5-4 שעות עד לריו חאצ'ה. משם חייבים להמשיך בג'יפ או אוטובוס קטן, בנסיעה של עוד שעתיים-שלוש בדרך עפר ובחול עד לקאבו עצמו. חשוב להיערך מראש ולהיעזר ברכב שטח, כי הדרך יכולה להיות מאוד מאתגרת ולא סלולה בחלקים גדולים ממנה. מי שרוצה לקצר, אפשר לקחת טיסה של שעה בערך מקרטחנה או מסנטה מרתה לריו חאצ'ה ומשם להמשיך בדרך היבשתית. בכל מקרה, חובה להצטייד מראש במים, מזון וכסף מזומן".