"כל העולם הוא במה", כתב שייקספיר. אבל על הבמה הזו היום, נראה שאין מקום לחלק אחד של העולם – עזה. במקום זאת, האורות מאירים על דונלד טראמפ על ניצחונו בבחירות לנשיאות ארה"ב ועל הדמוקרטים על תבוסתם.
בעוד תשומת הלב של העולם מתמקדת בפוליטיקה האמריקאית, התקשורת העולמית הפסיקה לדווח על השמדת אנשים בעזה. כשמסתכלים על כותרות התקשורת, אפשר היה לחשוב שרצח העם נפסק, אבל הוא לא.
עיתונאים פלסטינים והרשויות הרפואיות בקושי מתפקדות ממשיכים לדווח: 54 בני אדם נהרגו ב-5 בנובמבר, 38 בני אדם נהרגו ב-6 בנובמבר, 52 בני אדם נהרגו ב-7 בנובמבר, 39 בני אדם נהרגו ב-8 בנובמבר, 44 בני אדם נהרגו ב-9 בנובמבר, 49 בני אדם נהרגו ב-10 בנובמבר.
ואלה רק הגופות שנמצאו. אינספור קורבנות שוכבים ברחובות או מתחת להריסות בשכונות מפולסות.
הפלסטינים של עזה מושמדים בקצב קבוע על ידי מטוסי קרב ישראלים מתוצרת ארה"ב, טנקים, מל"טים, קוואדקופטרים, דחפורים ומקלעים.
בשבועות האחרונים, רצח העם קיבל תפנית מרושעת נוספת, כאשר הצבא הישראלי מיישם את מה שהתקשורת הישראלית כינתה "התוכנית של הגנרל” – או הטיהור האתני של צפון עזה.
כתוצאה מכך, קהילות שלמות נעלמות במערכה שמתעלה מעל מטרות צבאיות, המכוונת לעצם קיומו של העם הפלסטיני.
העיירות בית חנון ובית לאהיה היו כפרים מנומנמים באופן מסורתי, שפעם היו מוקירים בשל השפע החקלאי שלהם ואורח חייהם השקט. הם נודעו במתיקות התותים והתפוזים שלהם ובדיונות החוליות שלהם מלאות כבשים ועיזים רועות.
בסמוך ניצב בית ההארחה של ג'באליה, ביתו של מחנה הפליטים הגדול והצפוף ביותר מבין שמונת המחנות של עזה, עם יותר מ-200,000 תושבים. זה המקום שבו החלה האינתיפאדה הראשונה ב-1987 לאחר שנהג ישראלי כיסח והרג ארבעה פועלים פלסטינים.
כל אזורי צפון עזה היו נתונים להרס חוזר ונשנה מאז האינתיפאדה השנייה. אבל היום הם מתמודדים עם רמה של אלימות והרס שהם בלתי נתפסים כמו שהם חסרי תקדים ".רצח עם בתוך רצח עם" כפי שתיאר מג'ד במיה, דיפלומט פלסטיני בכיר באו"ם. המוות ההמוני, העקירה ההמונית וההרס ההמוני מתבצעים באכזריות מזעזעת, והופכים את הצפון כולו לשממה.
בתחילת המערכה האחרונה, נותרו בצפון כ-400,000 פלסטינים, ירידה מאוכלוסיה של מיליון איש. אנשים אלה קיבלו אולטימטום מישראל לעזוב אך לא היו הבטחות למעבר בטוח או מקום חלופי למקלט. רבים החליטו להישאר. אלה שניסו לעזוב היו לעתים קרובות מטרות של כוחות ישראליים ונהרגו ברחובות. אחרים שעשו את זה התייסרו לאורך הדרך.
בסצנה מצמררת אחת שסיפר עד לעיתונאי מוטסם דלול, אשר פרסם את זה ברשתות החברתיות, חיילים ישראלים הפרידו ילדים מאמהותיהם ודחפו אותם לבור. ואז טנק ישראלי חג סביב הבור, כיסה את הילדים בחול והטיל עליהם אימה. בסופו של דבר החלו החיילים לקחת ילדים מהבור ולהשליכם אל הנשים.
על פי הפוסט: "מי שתפס ילד נצטווה לשאת אותו ולהתרחק במהירות, ללא ערובה שהילד יהיה שלהם. אמהות רבות נשאו ילדים שלא היו שלהן, ונאלצו לעזוב איתן, והותירו את ילדיהן בידי אמהות אחרות. זה סימן את תחילתו של פרק חדש של סבל, עם אמהות שחיפשו את ילדיהן בזרועותיהן של נשים אחרות, מנסות להרגיע את הילדים שהחזיקו עד שמצאו את האמהות האמיתיות שלהן".
עבור אותם פלסטינים שהחליטו להישאר או אינם יכולים לעזוב, הזוועה נמשכת. כדי להכריח אותם לצאת או סתם כדי לחסל אותם, ישראל נקטה מדיניות מכוונת של הרעבה כפויה. כוחותיה חוסמים באופן מערכתי סיוע הומניטרי מלהגיע לצפון, כולל מזון, בקבוקי מים וציוד רפואי.
כדי להאיץ את המוות ההמוני, הצבא הישראלי מונע גם מהצוותים הרפואיים וצוותי ההצלה להגיע לפצועים ואחרים הזקוקים לעזרה רפואית. מי שמצליח להגיע לבית חולים מגלה פעמים רבות עם ההגעה שהוא אינו יכול לספק טיפול רפואי או בטיחות. רבים נכנעים לפציעותיהם עקב מחסור קריטי בציוד רפואי ובכוח אדם.
צבא ישראל תקף שוב ושוב את בתי החולים בקושי מתפקדים בצפון. זה הוביל את הכתב המיוחד של האו"ם לבריאות, ד"ר טלנג מופוקנג, לתייג את פעולותיה של ישראל כ"תרופה" ב-25 באוקטובר. על פי דו"ח אחרון של האו"ם, ישראל נקטה ב"מדיניות מתואמת להשמדת מערכת הבריאות של עזה", לרבות "התקפות מכוונות על צוות רפואי ומתקנים" – פעולות המהוות פשעי מלחמה.
במהלך התקיפה האחרונה של ישראל בבית החולים כמאל עדוואן בבית לאהיה, הושמדו יתר הציוד הרפואי, האספקה, בלוני החמצן, הגנרטורים והתרופות. 30 עובדי שירותי בריאות, כולל ד"ר מוחמד עובייד, ראש הכירורגיה האורתופדית בבית החולים אל-עוודה בג'בליה, נעצרו תוך מתן טיפול בכמאל עדוואן. כמו כן, נעצרו מספר לא ידוע של חולים ואזרחים עקורים השוהים בקרבת מקום. הצבא הישראלי פירק אוהלים, הפשיט מגברים את בגדיהם והעביר אותם למקומות לא ידועים.
מנהל בית החולים, ד"ר חוסאם אבו סאפיה, נחקר ולבסוף שוחרר, רק כדי לגלות כי בנו המתבגר הוצא להורג. הצליל הרודף של קולו המוביל את תפילת ג'אנזה עבור בנו מפלח את הנשמה ומשמש כתזכורת למחיר האכזרי שגבה הכיבוש מאנשי הרפואה בעזה ובני משפחותיהם.
עם מעט בתי חולים ובתי ספר שמסוגלים לספק ביטחון, הפלסטינים הנותרים מצטופפים בבנייני מגורים. כתוצאה מכך, ההפצצה הישראלית חסרת הבחנה על אזורי מגורים גובה מחיר אנושי מדהים, ולעתים מוחקת משפחות מורחבות שלמות.
בזמן שאני כותב את זה, בית אבו סאפי בצפון עזה נפגע, נהרגו לפחות 10 מבני המשפחה ופצעו רבים אחרים. הפצועים והלכודים מתחת להריסות קוראים לעזרה, אך צוותי ההצלה מנועים מלהגיע אליהם.
ב-29 באוקטובר הפך ביתה הרב-קומתי של משפחת אבו נסר בבית לאהייא, שהפך למקלט עבור יותר מ-100 עקורים מאותה משפחה מורחבת יחד עם קרוב ל-100 תושבי הבניין, לזירת טבח מחריד כאשר ישראל הפציצה אותו.
אף אמבולנס או צוות חילוץ לא הורשו להגיע אליהם, מה שהותיר את השכנים – חלקם פצועים בעצמם – לחפור בין ההריסות בידיים חשופות, נאחזים בתקווה הנואשת להציל ניצולים. מתוך יותר מ-200 בני אדם שחונו שם, רק 15 שרדו, כולל 10 ילדים, לפי עדים. יותר מ-100 נותרו מתחת להריסות.
משפחת אבו נאסר הייתה ידועה בנדיבותה, שתמיד פותחת את דלתותיה לכל מי שזקוק וחולקת את המשאבים המוגבלים שהיו לה. לאחר הטבח, שכנה שיתפה כיצד המשפחה תמכה במשפחות עקורים שהתיישבו בקרבת מקום ללא שום דבר לילדיהם. למרות המחסור החמור בצפון והמצור המתמשך, סבתה של המשפחה הציעה להם שמיכות, מזון ומים, תוך שהיא בודקת אותם מדי יום עד לאותו יום טרגי שבו היו מטרות.
האגרה ההולכת וגוברת תופסת רצח עם בזמן אמת שבו חיים לא רק אובדים אלא נכחדים ללא עקבות, כל אחד מהם בלתי ניתן להחלפה ברשת של אובדן בלתי פוסק ומקושר ביניהם.
בזמן שישראל מנסה למחוק את החיים הפלסטינים בצפון עזה, היא לא האטה את התקיפות רצח העם שלה בשאר הרצועה. הפלסטינים ממשיכים להתמודד עם הפצצות אפילו באזורים הנקראים בטוחים.
המשפחה שלי הרגישה את הייסורים של המציאות הזו לפני שבועיים.
באותו יום, בדיוק כשהתכוננתי לצאת לעבודה, הבן שלי צעק, "אמא, אמא, זו דודה מג'דיה בחדשות!" מיהרתי לחדר הטלוויזיה, שם הראתה על המסך את מג'דיה – ניצולה מתמשכת מהנכבה של 1948 – יושבת ליד גופתה של בתה סוזן, בת 47, אוחזת בצורתו חסרת החיים של נינה בן החמישה חודשים, תאמר. בני משפחה הקיפו אותם.
הדיווח מסר כי סוזן ותאמר נהרגו בתקיפה במחנה נוסייראת, מתקפה שגבתה לפחות 18 חיים. מאוחר יותר, נודע לנו שגם נכדה נוספת של סוזן, נאדה בת הארבע, נהרגה כשהיא שכבה ישנה לידה.
מג'דיה אבלה כעת על האובדן השישי במשפחתה. מראה גופה הדומם של סוזן והתינוק תאמר בזרועותיה של מג'דיה, פניה חרוטות ביגון, ידיה רועדות בזמן שהיא מתארת את אובדנה, שובר את הלב.
הצער השקט של ילדיה ואחיה של סוזן, שנאספו סביב הגופות, הוא בלתי נשכח. דמותה של ביסאן, כלתה של סוזן ואמם של תאמר ונדה, מצלמת בנייד את התמונות האחרונות של גופות ילדיה חסרי החיים רודפת מנשוא. ואז בנו בן ה-17 של סוזן, נצמד לגופה של אמו ומפציר להיקבר איתה, עומק של צער שמתנגד לתיאור.
חודשים ספורים בלבד לפני מותה, סבלה סוזן מאובדנו הכואב של בנה הבכור, תאמר, נהג מונית בן 29 שסייע לעקורים לעבור ממקום למקום. בנו של תאמר נולד ימים ספורים לאחר מותו ונקרא על שמו. התינוק תאמר חי חמישה חודשים לפני שנהרג בשבוע שעבר בזמן שישן ליד סבתו.
בחיפוש אחר ביטחון, סוזן ומשפחתה נאלצו לברוח מספר פעמים. ראשית, הם חיפשו מקלט אצל גיסי בשכונת היי אל-עמל בחאן יונס. כאשר היי אל-עמל הותקף, הם עברו לאל-מוואסי, אך קשה היה למצוא מחסה באזור הצפוף. התחנה הבאה שלהם הייתה רפיח ואז חזרה לחאן יונס כשרפיח נהרסה.
מותשת אך נחושה הכריזה סוזן, "אם אנחנו רוצים למות, אז שיהיה בנוסייראת ליד הבית שלנו. נחיה שם, או שנמות שם, אבל אני לא אמות רחוק מהבית". אז היא ומשפחתה עשו את המסע הבלתי אפשרי מחאן יונס למחנה נוסייראת, תוך נס על פני כוחות ישראליים שחסמו את הדרך בין א-זוואידה לנוסייראת.
אולי הנחמה היחידה של מג'דיה באבלה הבלתי נתפס הייתה שהיא הצליחה להציע לסוזן ולשני ניניה קבורה מכובדת, כשהם עוטפים אותם בתכריכים לבנים.
כל כך הרבה משפחות, במיוחד בצפון, נמנעו אפילו מהאמצעים הבסיסיים לכיבוד מתיהם. חלקם נאלצו לעטוף את יקיריהם המתים בשמיכות, אחרים בשקיות אשפה מפלסטיק.
חוסר היכולת הזו לספק לאהובים פרידה מכובדת הופכת את הכאב והאבל להרבה יותר בלתי נסבלים. זו, כמובן, כרסום מכוון בכבוד. נראה כי הצבא הישראלי הולך בעקבות דבריו של האלוף בדימוס גיורא איילנד, מחבר "תוכנית הגנרל", שאמר בישיבת הכנסת: "מה שחשוב ל(מנהיג חמאס יחיא) סינוואר הוא אדמה וכבוד, ועם התמרון הזה. , אתה לוקח ממך גם אדמה וגם כבוד."
זוהי המציאות הכואבת של עזה – מציאות נסתרת מראייה גלובלית, אך דורשת תשומת לב ופעולה דחופה. בעוד שהעולם עשוי להיספג בדרמה הפוליטית בארה"ב, עזה עומדת בפני השמדה מערכתית, דה-הומניזציה ואכזריות. להתעלם מהסבל הזה הוא להיות שותף למחיקת העם וההיסטוריה שלו. העם הפלסטיני לא ישכח ולא יסלח.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
