במהלך 20 השנים האחרונות, כתבתי סדרה של שירים. החזקתי אותם בתיקייה, חלמתי להוציא אותם לאור בליווי איורים שיקימו חיים לכל שיר. הייתי צריך מישהו שיעזור להפוך את המילים שלי לתמונות עוצמתיות.
ערב אחד באוקטובר, מוקדם יותר השנה, גללתי באינסטגרם כשנתקלתי בתמונה יפה של העיתונאי הפלסטיני ואיל דהדו מחבק את בתו.
זו הייתה יצירתו של מחאסן אל-ח'טיב, אחד האמנים הפוריים של עזה. פוסט אחד הוביל למשנהו ועד מהרה מצאתי את עצמי נמשך עמוק לתוך האמנות שלה.
עד אותו רגע, מעולם לא שמעתי עליה. אבל ככל שביליתי יותר זמן בדף שלה, כך הרגשתי יותר חיבור לציורים הפשוטים אך החזקים והתוססים שלה. כמו רוב העוקבים שלה, הרגשתי שהאמנות שהפיקה מהאסן פוגעת עמוק בפנים. מאוחר יותר תהיתי אם הגיע הזמן לאחזר את התיקייה הישנה שלי ולהצית מחדש את החלום שכמעט נשכח לפרסם את העבודות שלי. אולי מחאסן יוכל להמחיש אותם?
רשמתי במהירות את שמה בטלפון שלי והחלטתי לפנות ברגע שהמלחמה תסתיים, נרגש מהסיכוי לשתף איתה פעולה.
ימים ספורים בלבד לאחר מכן, בליל ה-18 באוקטובר, פתחה ישראל במתקפה אווירית והרגה את מחאסן. היא אחת מעשרות אמנים, מעצבים ויוצרים דוקומנטריים שישראל הרגה ב-14 החודשים האחרונים. מחאסן היה בצפון, בג'בליה, שם לא הייתה תקשורת או גישה נוחה לקבוצות סיוע או מזון ומים.
כל מוות הוא טרגדיה ללא מידה. מחאסן נהרגה עם כל משפחתה; עוד 20 בני אדם נטבחו גם בג'בליה באותו לילה. אבל פצצות ישראליות לא רק הרגו את מחאסן; הם גם הרגו את האמנות שלה, שאיפותיה ותקוותיה – יחד עם אלה של כל קורבן בודד שנרצח איתה.
לפי סטטיסטיקה רשמית, יותר מ-45,000 חיים פלסטינים אבדו ברצח העם המתמשך. מה שהמספר הזה לא לוכד הוא ההשפעה האדווה שיש לכל מוות על החיים – על אלה שאהבו את הקורבן, שסמכו עליהם, שמצאו תקווה בהווייתם. הרהור על המציאות הזו צולל את הנפש והלב לשבר כואב.
לא הכרתי את מחאסן, אבל הושפעתי מאוד ממותה. אני רק יכול לדמיין איך הרגישו מי שידע.
כמה חלומות עוד יאבדו במלחמה הזו? כמה שאיפות, משורבטות בשולי המחברות, רשומות ביומנים, או תחובות בפינה שקטה של הנפש, יצטמצמו לשום דבר ברגע? הפצצות לא רק מנפצות מבנים ומחנות פליטים. הם גם מחסלים חלומות.
חלומות של ילדים צעירים מכדי להבין. חלומות על חינוך בבתי ספר נמחקו לחלוטין. חולם על עבודה וקריירה. חלומות על טיול מחוץ לרחובות הצרים של מחנות פליטים קבורים תחת עשן והריסות. חלומות על הצלחה של עסק קטן שקרס כהרף עין. חלומות על אהבה וזוגיות שנחנקו על ידי חתונות שנדחו ללא הגבלת זמן או בוטלו לנצח.
אנחנו מודעים עד כאב לכל המוות הזה. החיים בעזה באים ברסיסים, רגעים קצרים שאנו מנסים לתפוס במלואם. אנחנו לא מתכננים כי אנחנו לא יודעים אם יהיה מחר.
ובכל זאת, אנחנו עדיין חולמים. אנחנו מציירים, כותבים, אוהבים ומתנגדים. כל חיוך שאנו חולקים, כל סיפור שאנו מספרים, כל שיר שאנו כותבים, הוא מעשה התרסה, הכרזה שלמרות החורבן, החיים ממשיכים לפעום בליבנו.
החלומות שלנו אינם גדולים או מסוכנים. אבל איכשהו, הם מפחידים את המדכאים שלנו. הם חוששים מהחלומות שלנו כי אנחנו מחפשים חופש ומתמידים כנגד כל הסיכויים. הם חוששים מהחלומות שלנו כי הם מאתגרים את הסטטוס קוו. אבל אי אפשר לדכא חלומות לנצח, לא משנה כמה דם נשפך.
כשאני מחזיר עכשיו את תיקיית השירים שלי למקום שבו שמרתי אותו, חלק ממני מבין את הצורך לתפוס כל רגע לפני שהוא נלקח מאיתנו על ידי טיל, פגז או כדור.
אני ממשיך לחלום על היום שבו עזה תהפוך משדה קרב ליעד של יופי, עיר ניצבת, לאחר ששרדה את ההשמדה. ואיתי, כל הפלסטינים ממשיכים לחלום להשתחרר, גם כשזה נראה רחוק ובלתי אפשרי.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
