כ-18 אחוז מאוכלוסיית קוסטה ריקה, מדינה המונה כחמישה מיליון, חיים עם מוגבלות. אנשים אלו מתמודדים עם קשיים בכל הנוגע לגישה לחינוך, עבודה ומרחבים ציבוריים.
בין לקויות אלו ניתן למנות ליקויי ראייה. בתור בן 23 שחיה עם מחלת עיניים בשם קרטוקונוס, הגורמת לאובדן ראייה, אני מתעניין כיצד צעירים עם לקויות ראייה מנווטים את חיי היומיום שלהם כשהם הולכים אחר החלומות שלהם ופועלים למען מטרותיהם.
החלטתי להתמקד ב"קמינו בלתי נראים" או "שבילים בלתי נראים" הללו במאמר הצילום שלי לפרויקט הצילום הבטוח, המנוהל על ידי סוכנות הנוער הבינלאומית Restless Development, וחלק מ- קמפיין גלובלי לשים קץ לאלימות נגד ילדים. הפרויקט גייס 10 צלמים צעירים מרחבי העולם לבחון מה המשמעות של "בטוח" עבורם.
מבחינתי חוסר נגישות מעיד על חוסר אמפתיה והוא סוג של אלימות שמקדמת הדרה. במאמר הצילום שלי, רציתי להמחיש את האתגרים והאומץ של שני נבדקים עם לקות ראייה, קמילה ולואיס, שניהם בני 13, כשהם מסתגלים לעולם כדי להיות עצמאיים ככל האפשר. המפתח לכך הוא התמיכה של חברים ובני משפחה המספקים תחושת ביטחון, המאפשרת לשני בני נוער לגדול ולהתפתח ללא חשש שיבינו לא נכון או ידחו אותם.
אנו פוגשים את קמילה ואלוורדה גונזלס אשר אובחנה כחולה במיקרופתלמיה וקטרקט דו-צדדי כשהייתה בת חודשיים ועברה מספר ניתוחים לפני גיל שנה. כשהייתה בת תשע, היא איבדה את רוב הראייה בעין ימין ונאלצה לבצע שינויים בחיי היומיום שלה, כמו הגדלת גודל הגופן באייפד ובטלפון הנייד שלה ושיפור התאורה בבית להיות כמה שיותר אוטונומית.
לואיס דייגו אספינוזה צ'דינו נולד עם מוגבלות בראייה עקב לבקנות עיניים, ניסטגמוס ופזילה למרות שהוריו נאמר בתחילה שהוא עיוור בלידה. בגיל שנה לואיס היה צריך להתחיל להרכיב משקפיים כדי להגן על עיניו. הוא בילה את חמש השנים הראשונות שלו בבית ספר לילדים עם מוגבלויות ולאחר מכן הצליח להצטרף לבית ספר רגיל.
"כמתבגר, לואיס דייגו התפתח בדיוק כמו כל אדם אחר. הבן שלי מאוד ממושמע, הוא יכול לבשל ולעשות משימות יומיומיות, הוא משחק כדורגל, רוכב על אופניים, מצייר טוב מאוד. הוא מסוג הנערים שמתוסכלים בקלות רבה אם הוא לא יכול לעשות דברים”, אומרת אמו אנדריאה סדניו סוארס.
עבור החיבור הזה, השתמשתי בטכניקות צילום מסוימות כדי לתאר את נקודות המבט של קמילה ולואיס. צילומי תקריב קיצוניים נותנים לצופה תחושה אינטימית של הנושא בעוד חשיפות ארוכות מעבירות כיצד הוא רואה את סביבתו.
דרך התמונות הללו, אני רוצה שהצופה ייכנס לעולם שאולי נתפס כמגבלה אך הוא גם מקור כוח. כל תמונה היא תמונת מצב של חוסן, הסתגלות וצמיחה אישית, המזמינה את הצופה להרהר במשמעות של מוגבלות ראייה מעבר לפגיעה.
