טראומה מתמשכת, הידרדרות פיזית ונפשית: דו"ח חדש של מטה החטופים חושף את מצוקתם הקשה של משפחות החטופים החללים המתמודדות עם קשיים רגשיים, נפשיים, הידרדרות פיזית ורגשית, חרדה, דיכאון ותסמינים פוסט טראומטיים הפוגעים בתפקוד. מצבים אלה מובילים להשלכות בריאותיות קשות.
הדו"ח הנוכחי מתבסס בעיקרו על איסוף נתונים שיטתי במסגרות מחקר ראיונות עומק חצי מובנים שנערך בין דצמבר 2024 לינואר 2025. במסגרת המחקר רואיינו 17 בני משפחה בדרגות קרבה שונות, לאחר קבלת הסכמה מדעת. הראיונות נערכו ע"י ד"ר עינת יהנה, פסיכולוגית שיקומית מומחית במערך הבריאות של מטה משפחות החטופים.
מהדו"ח עולה כי משפחות רבות נותרות בספק מתמשך, משום שבשורת החלל התבססה לעיתים על מידע מודיעיני בלבד, ללא זיהוי פורנזי, מה שמגביר את תחושת ההמתנה והתקווה ומקשה על תהליך האבל. מהדו"ח נמצא עוד כי המשפחות סובלות מהידרדרות פיזית ונפשית, חרדה, דיכאון ותסמינים פוסט טראומטיים הפוגעים בתפקוד. משפחות רבות אינן יכולות לחזור לשגרת חיים ועבודה עקב קשיי תפקוד והפרעות שינה.
מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, בה נחטפו 251 בני אדם לעזה, הוכרזו 31 מהחטופים כחללים, למרות זאת, 36 נרצחו במהלך השבי. משפחות רבות מתמודדות עם חוסר ודאות קשה לגבי גורל 77 מיקיריהן. גם בקרב המשפחות שזכו להשיב את יקיריהן לקבורה, האבל נותר משובש, בשל נסיבות החטיפה, האובדן העמום המקדים ושיבושים בקבלת הבשורה. משפחות אחרות עדיין נאבקות להשבת יקיריהן וחלקן חשות כי המידע שהועבר להן אינו בהכרח ודאי, כל עוד אין ראיה מוחשית והבאה לקבורה.
ד"ר עינת יהנה, פסיכולוגית שיקומית מומחית וכותבת הדו"ח הסבירה כי מצב זה של חטופים שהוכרזו חללים מסיבות שונות במהלך השבי, יוצר שכול משובש וחסר תקדים: "גם בקרב משפחות שבהן החלל הובא לקבורה היה מרווח זמן בין קבלת הבשורה לבין הטקסים שמשפחה נאלצה לקיים לבין הקבורה שהתרחשה לפעמים רק חודשים אחרי.
חלק מהמשפחות מתקשות לקבל וודאות רק על בסיס מידע מודיעיני, כך שמשפחות אחרות שנאלצו לקבל את יקיריהן לקבורה, והיעדר ההשבה מגביר את המצוקה הנפשית שלהן. משפחות אחרות ממשיכות להיאבק בספק כואב". עוד הוסיפה, "יש משפחות שמסרבות להשתמש במילים כמו 'גופה' או בתואר ז"ל, כי עבורן זה מייצר זילות ומונע את האפשרות לקוות. אפילו השפה מתקשה להגדיר את המצב".
לפי הדו"ח, למשפחות יש סיכון מוגבר להפרעות חרדה, דיכאון ופוסט טראומה, הנובע הן מהחשיפה לתכנים קשים (סרטונים, עדויות מודיעין) והן מהלחץ המתמשך שנגרם בעקבות העיכובים במידע ובהשבת החללים לקבורה. רבות מהמשפחות דיווחו על תסמינים פיזיים חמורים כמו נדודי שינה, עייפות כרונית, חולשה פיזית, הידרדרות בריאותית והיחלשות מערכת החיסון.
"חוסר הוודאות והשאלה המתמדת לגבי גורל החטוף אינם רק גורמים לסבל נפשי קשה – הם פוגעים ישירות בבריאות בני המשפחות ועלולים לקצר את חייהם. החזרת החללים היא לא רק מתן כבוד אחרון, אלא גם צעד הכרחי להצלת חיים. בנוסף, משפחות רבות סובלות מפגיעה חמורה בתפקוד היומיומי – כולל הפסקת עבודה או ירידה משמעותית בתפוקה, חוסר יכולת לטפל בילדים או בניהול משק הבית, קשיים בזוגיות וביחסים עם הסביבה" סיכמו החוקרים.
פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה המשפחות, אומר שמדובר במשפחות שנמצאות תחת לחץ נפשי חריג, שמוביל ישירות לבעיות פיזיות ורגשיות: "רואים כאן שילוב של חרדה, דיכאון, טראומה, שמחמירות ככל שהזמן עובר ללא פתרון. המצב הבריאותי של המשפחות ימשיך להתדרדר ללא תמיכה מתאימה והחזרת כל החטופים החללים".
על פי הדו"ח, למרות מצבם החריג, המדינה אינה מכירה במשפחות החטופים החללים כקבוצה ייחודית בעלת צרכים מיוחדים, ולכן אינו מוסדר מסלול סיוע מוסדר, מה שמשאיר אותן ללא מענים כלכליים, רגשיים ותפקודיים. היעדר הגדרה בחוק ולזכויות משפחות החטופים החללים אינן מעמדן המשפטי ותקופת המאבק המתמשכת, הבשורה ובאופן שמשקף את טראומת החטיפה הקבורה בחלק מהמקרים.
חוסר ההכרה אינו רק ברמה המוסדית – גם בקרב הציבור הרחב והתקשורת ניכרת ירידה חדה בהתעניינות במשפחות מיד לאחר ההכרזה על החטוף כחלל. בזמן השבי, המשפחות עומדות במרכז סדר היום הציבורי, אך עם קבלת הבשורה הקשה, הן נותרות לבד, ללא מעטפת תמיכה הולמת.
הדו"ח קורא לפעולה דחופה מצד המדינה להשבת כלל החללים לקבורה בהקדם האפשרי. סבל מתמשך בשל חוסר הסגירה, והמדינה מחויבת להחזיר את יקיריהן לישראל, לא רק כחובה מוסרית אלא גם על מנת למנוע הידרדרות נוספת במצבן הרגשי והבריאותי. אחת הסוגיות הקריטיות שעולות מהדו"ח היא היעדר הכרה רשמית במעמדן של משפחות החטופים החללים. בדו"ח קוראים המחברים להסדיר הכרה ממסדית, שתאפשר להן קבלת תמיכה כלכלית, ליווי נפשי וטיפול רפואי שיסייעו בהתמודדות עם האובדן והשיקום.
הדו"ח מדגיש עוד את הצורך בשיפור מנגנוני מסירת הבשורות והתמודדות עם מידע מודיעיני. משפחות רבות קיבלו הודעות על יקיריהן ללא מידע חדש או תוך שינויים בהערכות לאורך זמן, מה שהחריף את הפגיעה הנפשית. על המדינה לגבש נוהל ברור ורגיש למסירת מידע, להימנע מהפצת ידיעות לא מאומתות ולפעול בשקיפות כדי לשמר את אמון המשפחות במערכת.
הדו"ח מדגיש גם את החשיבות בהגברת המודעות הציבורית והתקשורתית כדי למנוע מצב שבו ברגע שהחטוף הופך לחלל, תשומת הלב הציבורית אליו ולמשפחתו נעלמת. על החברה הישראלית והתקשורת לשמר את המאבק להשבת כלל החללים, ולהכיר בכאב ובצורך של המשפחות בתמיכה מתמשכת.
