ה פסיקה משמעותית של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) ב-19 ביולי קורא לסיום מיידי של הכיבוש הבלתי חוקי ושלטון האפרטהייד של ישראל. פסיקה זו מחזקת נתיב ברור לשלום – המבוסס על מדינת פלסטין ריבונית בהקשר של פתרון שתי המדינות.
לפי בית הדין הבינלאומי, ישראל חייבת לסגת מכל השטח הפלסטיני הכבוש, להפסיק את כל פעילות ההתנחלויות, לפנות את כל המתנחלים ולשלם פיצויים.
סיום הכיבוש הבלתי חוקי אינו מותנה בתהליך שלום דו-צדדי בין ישראל לפלסטין. בהצהרתו, אמר נשיא בית הדין הבינלאומי נוואף סלאם: "נסיגה (ישראלית) אינה יכולה להיות מותנית בהצלחת מו"מ שתוצאתו תהיה תלויה באישורה של ישראל. בפרט, ישראל אינה יכולה לטעון את הצורך בהסכמה מוקדמת על תביעותיה הביטחוניות, שכן מצב כזה עלול להוביל להנצחת כיבושה הבלתי חוקי".
פסיקת ה-ICJ היא מתן צדקה לזכויות העם הפלסטיני, שסבל עשרות שנים של דיכוי. זוהי גם דחייה של עמדת ארצות הברית, שמתעקשת על הסכמה של ישראל על הסדר מדיני כתנאי לסיום הכיבוש.
ריבונות פלסטין, המבוססת על פתרון שתי המדינות וגבולות ה-4 ביוני 1967, אינה יכולה להיות כבת ערובה למדיניות האפרטהייד של ישראל. פתרון שתי המדינות הוא עניין של החוק הבינלאומי, לא של הפוליטיקה הפנימית של ישראל, ועוד פחות מכך הקיצוניות שלה. משא ומתן דיפלומטי, בחסות האומות המאוחדות, יכול וצריך להתמקד ביישום נסיגת ישראל מהשטח הכבוש ובהסדרי ביטחון הדדי של שתי המדינות החיות זו לצד זו.
ארה"ב הייתה תומכת במשך עשרות שנים של "תהליך שלום" ציני בין ישראל לפלסטין שנועד להיכשל. האמת הברורה היא שהכוח הכובש, ישראל והאנשים תחת הכיבוש, פלסטין, לעולם לא יהיו על בסיס הוגן במשא ומתן. הפלסטינים נאלצו לנהל משא ומתן תחת כפייה קיצונית בזמן שישראל ממשיכה בהפרות הבוטות של החוק הבינלאומי.
עם זאת, אי השוויון בכוח המיקוח היה גרוע בהרבה מאי השוויון הגולמי בכוח בין הכובש לנכבש. ארה"ב מחזיקה בקלפים במשך עשרות שנים והייתה בעקביות מתווך לא ישר. האליטה הפוליטית של ארה"ב היא פרו-ציונית עד הסוף שכן היא ממומנת לשמצה על ידי השדולה הישראלית (ועדת ישראל האמריקנית לענייני ציבור, או איפא"ק ואחרים) ושזורה עמוקות במנגנון הצבאי והביטחוני של ישראל, במיוחד קשרי ה-CIA-המוסד.
ארה"ב מאשימה את פלסטין בכל כישלון במשא ומתן, גם כאשר חוסר ההתנשאות וההתנגדות של ישראל לפתרון שתי המדינות הם המכשול הברור, אכן הבוטה, לשלום. לאחרונה, כנסת ישראל הצביע בעד דחייה של פתרון שתי המדינות.
התצוגה האחרונה של הפוליטיקה האמריקאית הייתה קבלת הפנים שהעניק הקונגרס האמריקני לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. למרות – או יותר נכון בגלל – הקריאה של התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי על מעצרו של נתניהו על פשעי מלחמה, הקונגרס קיבל את שקרי נתניהו בתשואות חוזרות ונשנות.
השבחת הקונגרס לשדולה הישראלית הייתה מגונה במיוחד בהתחשב בכך שה וה ICJ ובית הדין הפלילי הבינלאומי כולם הגיעו לאחרונה למסקנה שהצבא הישראלי מכוון באופן שיטתי לאזרחים, מרעיב אותם, מטיל ענישה קולקטיבית והורס בכוונה את התשתית של עזה.
מלחמה אזורית הרסנית נמצאת ממש מעבר לפינה, אלא אם הקהילה הבינלאומית תפעל במהירות ובנחישות כדי להבטיח את פתרון שתי המדינות. בלבנון התגברה הלחימה חוצת הגבולות בין חיזבאללה לישראל. הסכסוך גובר גם עם התקפות בין ישראל לחות'ים בתימן. ארה"ב יכולה לסיים את המלחמה עכשיו אם תבחר. ללא תמיכה כספית וצבאית אמריקאית, אין לישראל את האמצעים להילחם במלחמה בחזיתות מרובות.
לאחר שדחתה מספר רב של הצעות להפסקת אש, אפילו הנתמכות על ידי ארה"ב, ברור שממשלת ישראל אינה מעוניינת לסיים את המלחמה. הממשלה הקיצונית של ישראל רוצה סכסוך רחב יותר שיפתה את ארה"ב למלחמה גלויה עם איראן. הזעם האחרון הוא של ישראל רצח המפקד המדיני של חמאס, איסמעיל הנייה, בטהרן. זוהי הסלמה מסוכנת, על אדמת זרה, המערערת במכוון ובאופן בוטה את מאמצי המשא ומתן ופתרון דיפלומטי בדרכי שלום לסכסוך.
בעוד שהקונגרס הריע את השקרים של נתניהו, הסיפור החשוב יותר של הפוליטיקה האמריקאית התרחש מחוץ לקונגרס ברחובות וושינגטון (ובקמפוסים ברחבי המדינה). לעם האמריקני, במיוחד הצעירים של אמריקה, נמאס מהשותפות של ממשלת ארה"ב לרצח העם של ישראל. עד מרץ, רוב של האמריקאים פנו נגד פעולותיה של ישראל בעזה. הם רוצים שהמלחמה תיפסק, לא תתרחב.
ממשלות העולם מתאספות לצד הצדק כמו ב העצרת הכללית של האו"ם תמיכה גורפת בפלסטין להפוך למדינה ה-194 החברה באו"ם. גם פלגים פוליטיים פלסטיניים חברו יחד, בתמיכת דיפלומטיה סינית, להקים ממשלת אחדות לאומית. הקהילה העולמית בירכה באופן כללי על החלטת בית הדין הבינלאומי לסיים את הכיבוש הבלתי חוקי של ישראל.
שלום כולל המבוסס על פתרון שתי המדינות הוא בר השגה ובהישג יד. על פי ההחלטה האחרונה של ה-ICJ והצבעות של העצרת הכללית של האו"ם ומועצת הביטחון של האו"ם (למעט הווטו של ארה"ב), הדרך לשלום ברורה: יש לקבל מיד את פלסטין כמדינה חברה באו"ם עם גבולות 4 ביוני 1967, ובירתו במזרח ירושלים.
השלום, בקיצור, קרוב הרבה יותר ממה שהוא עשוי להיראות, בנוי על אחדות העם הפלסטיני; הגיבוי העז והחוזר של המדינות הערביות והאסלאמיות לפתרון שתי המדינות; הרצון הטוב של כמעט כל הקהילה העולמית, כולל העם האמריקאי; ותמיכת המשפט הבינלאומי והאו"ם.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
