סולו, אינדונזיה – Gunawan Setiawan הוא הדור הרביעי ליצרני ומוכרי הבטיק במשפחתו, ומקורו בעיר המלוכה ההיסטורית סורקרטה, או סולו, במרכז ג'אווה הידועה גם כבירת הבאטיק של אינדונזיה.
"באטיק היא אמנות מיוחדת מאינדונזיה, ובמיוחד ג'אווה, המיוצרת עם שעווה וצבע", אמר סטיוואן. "במקור, אורז דביק שימש כדרך לגלף את העיצובים ולהפוך אותם לעמידים לצבע הצבעוני, לפני שנבחרה שעווה כתחליף יעיל יותר."
בעוד שקשה לקבוע את מקורותיה המדויקים של הטכניקה, חושבים שהבאטיק מתוארך לתקופות קדומות, כאשר אנשים כרכו בד סביב עצמם כבגד והתחילו לצבוע אותו בצבעים שונים ולקשט אותו במוטיבים, אמר סטיוואן.
סביר להניח שמקורו של בטיק באינדונזיה, אך טכניקות דומות נמצאות גם במצרים, מלזיה, סרי לנקה, הודו וחלקים מסין.
"הצבעים של הבאטיק של סולו משקפים את הסביבה ובג'אווה אנחנו מוקפים בעצים ועלים. לכל חלק באינדונזיה יש צבעים משלו ובסולו הם חומים, בז' וזהב", אמר סטיוואן.
"הצבעים של הבאטיק של סולו מאוד רגועים."
סולו הוא לא המקום היחיד שבו הבטיק משקף את הסביבה. קהילות הקרובות לים נוטות להשתמש בכחול וירוק, אמר סטיוואן, בעוד אלו הקרובות להרי געש פעילים משתמשים באדום ובכתום.
"לבטיק יש שם, תפקיד, משמעות ופילוסופיה ותמיד יש סיבה או הזדמנות ספציפית ללבוש את זה. אתה לא יכול ללבוש באטיק באופן אקראי," אמר סטיוואן.
עם זאת בחשבון, יש עיצוב בטיק מיוחד לנשים בהריון, נשים שזה עתה ילדו, תינוקות שלומדים ללכת, חתונות, הלוויות ואפילו כשמישהו זכה בקידום.
זמנים משתנים
אבל בעוד שבטיק מיוצר באינדונזיה במשך מאות שנים, הוא מתמודד כעת עם מאבק לעמוד בקצב הזמן.
אלפא פבלה פריאטמונו היא מומחית לבטיק בסולו. היא אומרת שצריך להבין את אמנות הבטיק בהקשר רחב יותר מאשר רק טקסטיל.
"אנשים צריכים לדעת מה זה בטיק, שזה התהליך של צביעת משהו באמצעות שעווה כדי ליצור את העיצוב", אמר לאל ג'זירה. "באטיק לא מיועד רק לעיצובי בד אלא יכול לשמש גם על קרמיקה, עץ ועור, אבל זה צריך להיות עיצוב שעווה העשוי משעווה נמסה עד שהיא נוזלית."
הוא הוסיף כי כמה עיצובים מודרניים השתמשו בתרכובת כימית כדי לפרק את השעווה לפני הדפסת הבד ולא ניתן היה לסווג אותם כבטיק מכיוון שהם חרגו מהתהליך המסורתי.
"צעירים והציבור הרחב חייבים לתמוך בבטיק אבל לא רק מנקודת מבט כלכלית, אלא גם מנקודת מבט אמנותית, תרבותית ופילוסופית, כי זה הכוח של הבטיק", אמר.
"האתגרים לשוק עכשיו הם די חמורים, אבל אנחנו חייבים למצוא דרך לעקוף אותם. אנחנו נוטים להפסיד מחיר לטקסטיל מיובא אז אנחנו צריכים ללמד את הציבור מה זה בטיק אמיתי ומה לא וללמד אותם לאהוב מוצרי בטיק אמיתיים".
כדי לחנך את הציבור, לפריאטמונו מגוון תוכניות כולל לימוד צעירים על בטיק באמצעות מוטיבים פשוטים ופחות מסובכים. ישנה גם אפשרות שמשתמשת בשעווה ובבד ידידותיים לסביבה, כמו גם בצבעים טבעיים להכנת הבאטיק.
פועל מאז 1546, Kampung Batik Laweyan של סולו הוא אחד מהמרכזים העיקריים של העיר לבטיק.
האזור ראה את הונו עולה ויורד.
מהיותו בית למאות יצרניות ומוכרי בטיק בשיאו, צניחה בביקוש בשנות ה-70 ומגפת ה-COVID-19 פגעו קשות בלאוויין.
אולם כעת, Priyatmono אומר כי חלה התעוררות, עם כ-40 עד 50 מוכרים הוקמו באזור.
"אבל עדיין יש סיכון גבוה לשוק הטקסטיל המקומי באינדונזיה, אז אנחנו עדיין צריכים לטפח ולהצמיח את התעשייה", אמר.
סטיוואן מצידו אומר שהתחזית לבטיק מבטיחה.
"אני מאוד אופטימי שהממשלה תמשיך לקדם את הבאטיק האינדונזי כך שהוא יוכל להיות מוכר גם בינלאומי. אני רוצה שזה יהיה טרנד כלל עולמי", אמר.
אינדונזיה מעניקה זה מכבר בגדי בטיק ומוצרים למכובדים המבקרים. בפסגות בשנה שעברה של איגוד מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN), הצטלמו מנהיגים כשהם מברכים את הנשיא ג'וקו ווידודו לבוש בטיק. גם מנהיגי שיתוף הפעולה הכלכלי באסיה פסיפיק (APEC) לבשו אותם כשנפגשו באינדונזיה ב-2013.
חלק מאנשי ציבור אינדונזים ידועים גם כלובשי בטיק קבועים בבית ומחוצה לה – כולל סגן הנשיא הנבחר וראש עיריית סולו לשעבר, ג'יבראן רקבומינג ראקה, ושר התיירות, סנדיאגה אונו.
הגרסה של אינדונזיה ל"יום שישי מזדמן" רואה גם עובדי מדינה ועובדי משרד לובשים בטיק, והמדינה חוגגת את יום הבאטיק הלאומי ב-2 באוקטובר מדי שנה.
דור חדש
כמו במשפחתו של סטיוואן, עסקי הבטיק מועברים בדרך כלל מדור לדור, אך לדורות הצעירים באינדונזיה אין לפעמים התלהבות מהעסק שעלול להיות מייגע ושבו הרווחים נוטים להשתנות.
עיתונאי סולו, סייפאול אריפין, מגיע ממשפחה של מוכרי בטיק ואמר כי הוא אמנם לובש בטיק באופן קבוע, אך לא רצה לעבוד בעסק המשפחתי.
"אבא שלי עשה סרונגים יפים אבל כשגדלתי, רציתי להיות עיתונאי במקום לעשות בטיק", אמר. "אני מרגיש רע עם זה עכשיו. כשאבי מת, כל הידע הזה מת איתו".
סטיוואן אמר שהדעיכה של עסקים משפחתיים הייתה נפוצה מדי ושהסדנאות שלו בקמפונג בטיק קאומאן, עוד אחד ממרכזי הבטיק של סולו, היו מאמץ להחיות את העניין של צעירים יותר במלאכה.
בחנות שלו, המבקרים בסולו יושבים ברגליים משוכלות על הרצפה סביב מבערי שעווה ומנסים את כוחם בעיצובי הבטיק שלהם, מציירים אותם על הבד הלבן עם שעווה לפני שהם צוללים לתוך הצבע.
ריזקה, סטודנטית לתיירות ואמנויות בת 19, שכמו אינדונזים רבים נקראת בשם אחד, אמרה שהיא נרשמה לשיעור כדי "ללמוד משהו חדש".
סביבה היו מבקרים מקומיים ובינלאומיים אחרים שציירו בשקדנות את עיצוביהם מדליי השעווה המומסת על המבערים הניצבים ברחבי החדר.
ריזקה, שלומדת באוניברסיטה בסורבאיה, אמרה שהיא מתעניינת בכל צורות האמנות האינדונזית ושחשוב להבין את ההיסטוריה היצירתית של אינדונזיה.
"באטיק כל כך מעניין כי הוא יכול להשתנות עם הזמן ולהיות מעודכן למרות שהוא נתפס באינדונזית כמלאכה עתיקה", אמרה.
"אבל זה תלוי בנו לטפל בזה".
