אבן דרך חשובה במלחמת ישראל-חמאס הושגה בשבוע שעבר, כאשר שני הצדדים הסכימו א חילופי בן ערובה לאסיר והפוגה הומניטרית בלחימה.
זה אולי שביב של תקווה בלוחמה הפיזית של המזרח התיכון, אבל לא הייתה הרפיה כזו בחזית המערבית שלאחר האמת, שבה הגזמות ושקרים זורעים את זרעי השנאה על חשבון השלום.
הסיבה לכך היא שמה שתנועת פלסטין חופשית באמת רוצה זה לא שישראל תחדל מפעולה הצבאית שלה אלא תחדל להתקיים בכלל.
אל לנו לשכוח שחגיגות פרו-פלסטיניות פרצו ברחבי העולם ב-7 באוקטובר לפני שישראל הגיבה בכוח להתקפות הגרוטסקיות של חמאס. אל לנו להתעלם מכך שהם צעדו שוב בסוף השבוע במסווה של דרישה להפסקת אש ישראלית, למרות שכבר יש כזו.
השמחה והשלווה של יום ראשון צעדה של 100,000 איש נגד אנטישמיות לעומת האלימות והעוינות של הפגנות פלסטין החופשית היא הוכחה נוספת לכך שהאחרונות אינן בעד שום דבר כמו שהם אנטי-ישראלים.
השנאה הנרחבת והעיוורת לישראל היא כה חמורה עד שחלק מתומכי פלסטין אינם יכולים לגייס גרם של אהדה לילדים ישראלים חטופים, ולקרוע פוסטרים של בני ערובה. פמיניסטיות לא יכולות להביא את עצמן להוקיע את האונס ההמוני של חמאס בנשים נשים של האו"ם לוקח שבעה שבועות לפרסם פוסט באינסטגרם המגנה את הברבריות של חמאס – ולאחר מכן למחוק אותו תוך רגעים ספורים, והוחלף בגרסה מצומצמת הקוראת לחקור "דיווחים על אלימות על רקע מגדר". הדוגמנית הפלסטינית-אמריקאית ג'יג'י חדיד שיתפה לאחרונה סרטון באינסטגרם המאשימה את הישראלים בקצירת איברים של פלסטינים מתים, ופרסמה אותו ל-79 מיליון העוקבים שלה – פי חמישה ממספר היהודים בעולם. אמנסטי אינטרנשיונל, אף שדרשה לשחרר את כל בני הערובה, נראה כי משך תשומת לב ספציפית רק לאלה מתאילנד.
האמת היא שיש הרבה על מה לבקר את ישראל – והרבה יהודים וישראלים עושים זאת. הרחבת ההתנחלויות והטיפול בפלסטינים בגדה המערבית, למשל. ישראלים הפגינו נגד בנימין נתניהו ממש בסוף השבוע הזה, שכן כל השנה לפני ה-7 באוקטובר הייתה השפעה בלתי מכוונת של איחוד מדינה עובדתית.
הקפיצה מ"ישראל חייבת להשתנות" ל"ישראל חייבת למות" היא שחושפת את הרעילות שבלב תנועת פלסטין חופשית. כפי שאמר לי חבר לא יהודי השבוע: "כשאני מבקר את המדיניות ההודית בקשמיר, אף אחד לא חושב ברצינות שהודו לא צריכה להתקיים או שצריך להרוס אותה".
ביקורת על מדיניות ופוליטיקאים ישראלים אינה אנטישמית. שלילת ילידות יהודית מהארץ ורואה בכל המדינה כיבוש.
קינה על כך שיותר מדי אנשים נהרגו בעזה אינה אנטישמית. האשמת שווא את ישראל בהתחייבות "רֶצַח עַם" כאשר חמאס אמר במפורש שהוא לא ייפסק עד שישראל תושמד.
הפרכת ראיות מוצקות – כמו תיעוד האכזריות ב-7 באוקטובר או קיומן של מנהרות חמאס מתחת לבתי חולים – לטובת תיאוריות קונספירציה חסרות היגיון היא אנטישמית. לייחד את המדינה היהודית היחידה בעולם כשחקן גרוע ולהעלים עין מזוועות אמיתיות המתרחשות במקומות אחרים זה אנטישמיות. ראיית ישראל כרשע טהור תוך תיאור הפשעים הגרוטסקיים של אויבה הטרוריסטי כ"התנגדות מוצדקת" אינה רק אנטישמית אלא סוטה.
נקיטת עמדות קיצוניות אלו אינה עושה דבר מלבד ללבות את להבות השנאה ולטשטש כל סיכוי של כל צד להשיג תוצאה חיובית. עד שהזיון הזה ישכך, לא תהיה התקדמות לקראת שלום. אלה הנחושים לראות את הנושא בשחור-לבן בלבד מתעלמים מהשטח האפור העצום שבו ביקורת תקינה ודיון סביר עלולים לכפות שינוי בשני הצדדים.
תנועת פלסטין החופשית הממצמצת חייבת לשאול את עצמה בכנות: מהי המטרה האמיתית כאן? הֵם מזמור "מהנהר לים" ולקרוא בחוצפה לאינתיפאדה – המילה ששימשה לשנים של פיגועי התאבדות פלסטיניים בתחנות אוטובוס ובתי קפה ישראליים – אבל איך אלה ייראו במציאות?
בהנחה שהם לא באמת מתכוונים לטבוח ביהודים, האם הם מצפים משבעה מיליון יהודים ישראלים להרים מקלות ולעזוב? לאן זה מצפה שהם ילכו? רוב היהודים הישראלים הם או מרצועת האדמה הזו או ממדינות אחרות במזרח התיכון ובצפון אפריקה שהרגו או גירשו את כל האוכלוסיות היהודיות שלהן במאה האחרונה ולא קיבלו אותן בחזרה עכשיו.
האם הם מצפים משני מיליון ערבים ישראלים שנהגו לחיות בשוויון זכויות בדמוקרטיה מודרנית ובכלכלה משגשגת לקבל מנהיגים אוטוקרטיים ורודניים שמכניעים נשים ומבטלים את חופש הביטוי? האם הם מצפים ש-800,000 להט"בים לערך יוותרו בשמחה על זכויותיהם? האם הסטארט-אפים בתחום ההיי-טק יארזו את משרדיהם כדי שחמאס יוכל להעביר את המטה שלו לגורדי השחקים של תל אביב?
ניצול טוב יותר של זמנה של פלסטין החופשית יהיה לעזור לבנות אומה עתידית, לא לנסות להרוס אותה.
נכון שב-1948 איבדו כ-700,000 פלסטינים את בתיהם.
נכון גם שמשנת 1948 ואילך נאלצו 900,000 יהודים לברוח מבתיהם במדינות ערב. זה קרה שנים ספורות לאחר שמיליוני יהודים נהרגו או נעקרו במזרח אירופה. סבי וסבתי מצד אמי, למשל, עברו למידלסברו מלייפציג ולבואנוס איירס מווינה בסוף שנות ה-30; אבות אבותיי ברחו מרוסיה דור קודם לכן, והתיישבו באיסט אנד של לונדון ובאדינבורו. בקושי יש יהודי בעולם שאין לו סיפור כזה בהיסטוריה האחרונה שלו. אבל אנחנו לא רואים בעצמנו פליטים. אנחנו לא רואים באחריות את התושבים הנוכחיים של אותן מדינות או קוראים להשמדתם.
פלסטינים, לעומת זאת, לכודים במעמד של פליט כבר 75 שנה. הם האנשים היחידים עם סוכנות של האומות המאוחדות המוקדשת אך ורק לפליטים שלהם (אונר"א); כל שאר הפליטים בעולם נופלים תחת גוף אחר, UNHCR. אונר"א, שהיא הסוכנות הגדולה ביותר של האו"ם, אינה שותפה למשימתו של נציבות האו"ם להחזיר אנשים או ליישב אותם מחדש כך שהם כבר לא פליטים. במקום זאת היא הגדירה מחדש את מעמד הפליט, החל רק על פלסטינים, כך שצאצאיהם לדורות בלתי מוגבלים – כולל ילדים מאומצים – יוכלו להירשם גם כפליטים. זו הסיבה ש-700,000 פלסטינים נעקרו ב-1948 אבל יש היום שישה מיליון פליטים פלסטינים.
הסופר הישראלי יובל נח הררי אמר כי קללת ההיסטוריה היא שאנשים מנסים להציל את העבר במקום להציל את העתיד.
פלסטינים הכמהים לחיים שלפני 1948 אינם מציאותיים ואינם שאפתניים במיוחד, בהתחשב באדמה למעשה היה נשלט אז על ידי קולוניאליסטים לבנים. מעולם לא הייתה מדינה ריבונית של פלסטין לפני 1948, אבל יכולה להיות כזו היום. כדי שזה יקרה, תומכי שני הצדדים חייבים לקבור את שנאתם הארסית, להתחמק מעמדות קיצוניות ולקבל את קיומו הלגיטימי של שכנתם.
פלסטין חופשית המבוססת על השמדת ישראל היא חלום ריק. התוצאה היחידה המעשית היא פתרון שתי מדינות שבו יש לפלסטין ריבונות ולישראל יש ביטחון. מי שלא פועל למען המטרה הזו, אין לו שום כוונה לעשות שלום כלל.
