למרות היותה עיר גדולה במרכזה של ישראל, אני מודה שמשהו ביחסים של עם נתניה התפקשש. כמו כמעט כל חייל בצה"ל גם אני עברתי סדרת חינוך בבית גולדמינץ, ואם איני טועה אפילו יצאנו, באחד מלילות אותו השבוע, לערב-סגל בתחומה, בפאב שנקרא "החצר של…" 35 שנה, לך תזכור.
כמו כל אוהד כדורגל עמדתי גם אני בתור האינסופי ליד הקופות באצטדיון הקופסה, שבו זכיתי לשבת עוד כשחלק מהיציעים היו קורות עץ ארוכות. כמו כל גרגרן ממוצע, גם אני שמעתי על נפלאות בתי האוכל של השוק בנתניה, אבל איכשהו הצלחתי להחמיץ את הביקור בשוק, על אף שי', קולגה וחבר, טוען שבתחומו של זה שוכנת המסעדה הטובה בישראל. תכף נחזור לזו, אבל קודם כל נצא לנו השוקה.
חטפתי שוק
הרגש הראשון שאוחז בי, התל-אביבי כבר מזה 35 שנה, הוא של קנאה. למה קנאה? כי זה שוק-שוק, כמו של פעם, עם הבלגאן והצעקות, עם הריבים הקולניים בין בעלי הבאסטות – ובעיקר עם מחירים שהם לעיתים קרובות חצי המחיר של שוק הכרמל (קילו עגבניות: יום לפני כן בכרמל – 9 שקלים, למחרת היום בנתניה – 5 שקלים. נשבע לכם שלא מצאתי הבדלים באיכות הסחורה).
בכלל, בימים שבהם נדמה שכל שוק בישראל מנסה להפוך לפוד-קורט (מתחם אוכל) כפי שאירע לשוק מחנה יהודה, הכרמל – וקצת גם לרמלה ולתלפיות, כיף לגלות שיש עדיין שוק שהלב הפועם שלו מורכב מדוכני ירקות ופירות, אטליזים, חנויות דגים ומעדניות. יאללה נתניה, אני בעד!
מצד שני חייבים להביא בחשבון שיש לזה תג מחיר, כלומר – זה של הפירות והירקות עודנו זול, אבל המחיר הוא בכך שקהל של "פודיז" שמחפש גם מקומות לשבת בהם ולא רק נקודת אוכל שנחבאת בין דוכנים, לא יגיע בהמוניו. אין לי מושג מה מתכננת עיריית נתניה לשוק, אבל מאחר שבשיטוטיי נתקלתי במנהלת לחידוש פני השוק, הרי שאני מניח שהכוונה היא לשפץ.
אם כן, המצב עוד רחוק מלהניח את הדעת: חלק מהסמטאות הפנימיות שבורות, מלוכלכות, רטובות, חסרות צל – וכל מה שמרחיק קהל בעל אמצעים משופרים. שימו לב, אני לא טוען שזה רע בהכרח, שהרי עם בעלי האמצעים מגיעה גם עליית מחירים, אבל נדמה שעיריית נתניה הגיעה לרגע שבו היא צריכה להחליט איך ייראה השוק הזה כשיהיה גדול.
מה עושות האיילות
כמנהגי בטורים האלה, הלכתי על משחק קצוות. המסעדה הכי ידועה של השוק מול דוכן האוכל שהוא אולי המפורסם ביותר שלו. נתחיל באופציה הזולה יותר.
י' (נשבע לכם שמדובר בי' אחר!) ששירת עמי כמ"כ באותה מחלקת טירוני נח"ל, אי שם בשנות ה-80 הרחוקות, סיפר לי נפלאות על מקום בשוק שנקרא על שם המייסדת שלו: "שניצל איילה". התיאורים שלו הסעירו את הדמיון שלי והעניקו טעם חדש למנות הקרב שנאלצנו לאכול בעודנו מפנטזים: אוכלים לוף וחולמים על שניצל… והנה, באיחור אופנתי של יותר מ-35 שנה, הצלחתי להגיש סוף סוף את החלום.
מי שמכין לי את הבאגט הוא אלי, הבן של אייילה, שמתפלא על שאני לא רוצה את הירקות שקצוצים דק דק בתוך הבאגט ומסתפק בכרוב, חומוס, חריף, לימון כבוש וטחינה.
לתוך הבאגט נדחסים כמה שניצלים, כמות נדיבה ביותר. ובעוד אני נפעם נוכח הכמות, אלי מעמיס צלחת פלסטיק קטנה בצ'יפס וחציל מטוגן. בתל אביב היו קוראים לזה "חציל בטמפורה" ולוקחים על המנה הזאת לבדה משהו כמו 80 שקל… פה מדובר בתוספת בלבד. מה המחיר, אתם שואלים?
ובכן: פחית קולה "אדומה", באגט עמוס בערמה של שניצלים ומרוח בכל מני סלטים ומתבלים, כולל ירקות וכרוב, צ'יפס, חצילים ובר חמוצים קטן למילוי עצמי (סטנדרטי: זיתים סוריים, מלפפונים חמוצים ופלפלים חריפים), הסתכמו לחשבון של 60 שקלים בלבד.
כל הטוב הזה מוגש על ניירות גדולים שסופגים באהבה את השמן. כן, הכיוון פה הוא מטוגן. אם אתם בדיאטה, אולי מוטב שתמנעו. מצד שני, אם אתם בדיאטה, אתם קוראים כנראה את הטור הלא נכון – רוצו לשניצל איילה ותוכלו במחיר של כמה עשרות שקלים ליהנות מארוחה שבמרכזה באגט טרי ומשניצלים שזה עתה יצאו מהמחבת – כל זה במקום היחידי בישראל שבו השליחים של וולט שממתינים לקחת משלוח, לא מתאפקים ודופקים באגט בעצמם.
הכתובת המדויקת היא זנגוויל 12, אבל גם אם תשאלו את העוברים ושבים, אין אחד שלא ידע להסביר לכם בדיוק לאן ללכת.
