יום שבת, שעת צהריים. אנחנו עולים על סירת המנוע של אנתוני, סמוך לעיירה הציורית פפקוחורי, שבקסנדרה – אחת משלושת רגלי חצי האי חלקידיקי. "תכף תגיעו למקום שלא תאמינו שקיים", הוא אומר לנו, ואנחנו חושבים לעצמנו – מה זה כבר יכול להיות.
חלקידיקי. עולם אחר
(צילום ועריכה: רועי אלמן)
רבע שעה מאוחר יותר, אנחנו מוצאים את עצמנו במקום שנבחר לאחרונה לחוף היפה ביותר באירופה לשנת 2025 – לגונת גלרוקאבוס (Glarokavos Lagoon) שמכונה "הלגונה הסודית של יוון". מים בצבע טורקיז, חול בהיר שנראה כמעט לבן ורצועת חוף בתולית שנראית כמו גלויה – ושקט שקשה לתאר – כאילו מישהו שם לנו אזניות מונעות רעשים על האוזניים. מגזין פורבס דירג אותה במקום הראשון וכתב עליה כי מדובר ב"שילוב נדיר של מים טורקיז, חולות בהירים ואווירה בתולית כמעט לגמרי".
לא סתם מכנים את חלקידיקי "המלדיביים של יוון" – זו לא יוון הקלאסית שאנחנו מכירים עם בתי האבן הלבנים על שפת המים, אלא חוויה שונה לגמרי. הקרבה לישראל והפשטות בהגעה לא מובנת מאליה – עולים על טיסה ישירה יומית לסלוניקי, שוכרים רכב ובתוך שעה וחצי של נסיעה רגועה בין כרמים ועמקים, מגיעים לחלקידיקי. חצי אי בצפון יוון שבנוי משלוש "רגליים" – קסנדרה, סיתוניה ואתוס. לכל אחת אופי אחר וסיפור משלה.
בשנים האחרונות חצי האי חלקידיקי, זוכה להתעוררות תיירותית חסרת תקדים. במשך עשרות שנים הוא נחשב ל"סוד מקומי" – התיירים שפקדו אותו היו בעיקר יוונים מקומיים או אזרחי הבלקן שהגיעו מצפון. לפי נתוני משרד התיירות היווני, חלקידיקי, רשם עלייה של יותר מ-12% בתנועת תיירים בשנים 2023–2024, והפך לאחד מאזורי התיירות הצומחים ביותר במדינה.
אנחנו יוצאים משדה התעופה בסלוניקי ונוסעים דרומה ותוך כשעה מגיעים לקסנדרה – הרגל המערבית של חלקידיקי והנגישה ביותר. בתוך שניות מתחלפת האווירה. אנחנו נוסעים בכבישים רגועים שמתפתלים בין עמקים, גבעות וכרמים, בדרכנו לעיירה פפקוחורי.
בדרך אנחנו עוצרים באתר חובה לחובבי יין – יקב Ktima Gerovassiliou. זה לא עוד יקב רגיל: היינן ואנגליס גרובסיליוס, שייסד אותו ב-1981, נודע בעיקר בזכות "החייאת" זן הענבים Malagousia. בסוף שנות ה-70 הזן הארומטי הזה כמעט נכחד לחלוטין – נותרה כרם קטנה אחת בנאוס טירוס. גרובסיליוס לקח ייחורים אחרונים, ריבּה אותם במשתלה שלו, ולאחר שנים של ניסויים הוציא לשוק יין זני ראשון שהוכיח את הפוטנציאל הארומטי של הענב. ההצלחה המסחרית והביקורתית החזירה את Malagousia למפות היין הבינלאומיות, והיום הוא ניטע מחדש בכרמים רבים ברחבי יוון – תהליך שמתחיל כולו ביקב הקטן הזה שבדרך לחלקידיקי. הביקור כולל סיור בכרמים הפונים לים משלושה כיוונים, טעימות בחדר מודרני המשקיף לאולימפוס, ומוזאון יין השוכן בלב היקב עם אוסף של יותר מ-2,600 חולצי פקקים – מהגדולים בעולם.
קסנדרה משלבת הכל – כרמים, אתרי טבע, עיירות קטנות ועשרות חופים זהובים עם מים בצבע טורקיז – חלקם רגועים יותר וחלקם ממוקמים למרגלות העיירות הקטנות ובהם אפשר למצוא ספורט ימי, חנויות, ברים, מסעדות וחיי לילה תוססים.
בנסיעה לאורך קסנדרה אנחנו מבחינים במגמת ההתעוררות. וילות חדשות נבנות, בתים ישנים עוברים התחדשות, והתשתיות עוברות תהליך של שיפור. לפי דו"חות רשמיים, באזור הונפקו יותר מ-1,700 היתרי בנייה בשנת 2024 – עלייה של כמעט 15% לעומת השנה הקודמת. השקעות זרות בנדל"ן בקסנדרה זינקו בכ-29%, וניכרת עלייה משמעותית בפרויקטים קטנים דווקא – יזמים בוחרים שטחים מצומצמים, בלב נוף טבעי, כדי להקים וילות פרטיות שקטות ואינטימיות.
כשאנחנו מגיעים לחוף הצבים – Chelona Beach – מתגלה פנינה חבויה במערב קסנדרה, 50 דקות משדה התעופה של סלוניקי. זהו מפרץ מוקף צוקי אורנים, כולל חול זהוב ומים צלולים, ולצדו פועל בר חוף קטן. הגישה למקום אפשרית ברכב, וניתן לחנות סמוך לחוף. זהו חוף שקט יחסית, שמושך בעיקר מקומיים ותיירים שמחפשים להתרחק מההמונים וליהנות מחוויית חוף טבעית ופשוטה.
"בסופו של דבר אתה יכול לקנות פה וילה ענקית על הים – במחיר של דירה בחדרה"
על קו המים, פגשנו את גיא, יזם ישראלי צעיר, שבחר להקים את הפרויקט הבא שלו דווקא כאן. "גיליתי את חלקידיקי לגמרי במקרה. הגעתי לכאן לפני חמש שנים בחופשה משפחתית, ופשוט התאהבתי. החופים, הנופים, השקט – זה מקום שנכנס לך ללב. כבר במהלך החופשה התחלתי לחשוב אם אפשר לעשות פה משהו. לא חיפשתי להקים עוד פרויקט סטנדרטי, רציתי למצוא מקום מיוחד באמת – כאן הבנתי שזה המקום. אנחנו בונים פה וילות יוקרה עם חזון של חיבור לטבע ולנפש – לתת לאנשים מקום שהם ירגישו בו הכי בבית ובשקט בעולם, אנחנו רוצים שאנשים יוכלו להשקיע ולהיות בעלים של וילה בראש שקט החברה דואגת לכל הצרכים מהלשכיר את הנכס ועד לתחזק אותו וסיוע במימון. בסופו של דבר אתה יכול לקנות פה וילה ענקית על הים – במחיר של דירה בחדרה".
הרגל האמצעית של חלקידיקי היא סיפור אחר לגמרי. כאן, מסתבר, אסור לבנות מבנים בגובה מעל 3 קומות – ולכן קו הרקיע נשאר ירוק. הטבע שולט כאן במלוא מובן המילה – יערות שלמים שמגיעים עד לקו המים, מפרצים עם סלעי ענק ומים בצבע טורקיז. לא פחות מ-19 חופים קיבלו כאן את אות הדגל הכחול – יותר מכל חבל חוף אחר ביוון.
היעדר פיתוח כבד מקנה לסיתוניה אווירה של אתר קמפינג טבעי: על רצועת החוף תמצאו עשרות אתרי קמפינג מוסדרים, מסלולי אופני הרים ושבילי הליכה מסומנים. טיול רגלי פופולרי במיוחד יוצא מנמל דיאפורוס, מטפס אל נקודת תצפית Eggares ומשקיף על האיים הקטנים שמרכיבים את ״קריביים היווניים״ – כינוי שתבינו מיד כשתראו את צבע המים.
הכביש ההיקפי, כ-110 ק״מ, עובר בין כפרי דייגים כמו ניקיטי, סארטי וניאוס מרמרס, שבהם תשמעו קרקוש כפיות בבתי קפה ישנים לא פחות מהאוזו המקומי. הנמל הטבעי העמוק ביותר בצפון יוון, פורטו קופו, משמש מקלט לסירות דייג ססגוניות ולכמה טאברנות שמגישות תמנון צרוב דקה מהמים. לעומתו, חוף קבורוטריפס ("Orange Beach") הוא פיסת חול צרה עם סלעי גרניט ורודים ומים רדודים שקיבלה דירוג קבוע ברשימות ״החופים הסודיים״ של מדריכי הטיולים.
סיתוניה עדיין מקבלת פחות ממחצית מכמות המבקרים היומית של קסנדרה, מה שמבטיח מרחב על החול גם בשיא אוגוסט. שילוב של מגבלות בנייה, הגבלות דיג ושילוב שיט תיירותי מוגבל שומר על האופי הפראי – ומייצר חוויית "יוון של פעם", שבה הארוחה בטברנה נמשכת שלוש שעות והלילה נגמר בקנקן ציפורו מתחת לאורנים.
הרגל השלישית – אתוס – שנקראת על שם הר אתוס – "ההר הקדוש" שנמצא בקצה הדרומי של, היא המסקרנת ביותר, וכמה שהיא מסקרנת, ככה קשה להגיע אליה. "הכניסה לרגל הזו מותרת לגברים בלבד", מסבירה לנו אדריאנה קליין, מורת דרך ישראלית הדוברת 4 שפות ומתמחה בארגון טיולים בעולם. "לפי המסורת היוונית האורתודוקסית, מרים אם ישו, היא האישה היחידה שהורשתה אי פעם לדרוך על אדמת ההר — והמקום שמור לה בלבד. לנשים הכניסה אסורה, גברים מתאמים ביקור מראש, ואחרים בוחרים לשוט סביב ההר ולהתבונן במנזרים התלויים בין שמיים וים. אגב, בכנסיית הקבר בירושלים תפגשו גם נזירים שהגיעו מהר אתוס לשמור על הקבר הקדוש של ישו, גשר חי בין יוון לישראל".
אתוס היא בעצם רפובליקה מונסטית אוטונומית מאז המאה ה-10, ויש בה 20 מנזרים אורתודוקסיים המאכלסים כ-2,000 נזירים מכל רחבי העולם האורתודוקסי. הכניסה לחצי-האי כאמו מותרת לגברים בני 18 ומעלה בלבד, ומוגבלת ל-100 צליינים אורתודוקסים ו-10 מבקרים לא-אורתודוקסים ביום. כל אורח חייב להשיג מראש Diamonitirion – אשרת שהייה המונפקת בלשכת הצליינים באוראנותופולי או בסלוניקי.
מי שזוכה באישור נכנס לעולם מחוץ לזמן: לינה בחדרי אורחים ספרטניים (Archontariki), סעודות משותפות של ירקות, דבש וזיתים שגודלו במנזר, והליכה רגלית בין מנזרים בשבילי אבן מסולעים, עם נוף דרמטי של הים האגאי מצד אחד ומורדות יערות ערמון מצד שני. המבקרים יכולים לעבור בין המנזרים ברגל או במיניבוסים זעירים, אך השימוש במכוניות פרטיות אסור.
לנשים ולאלו ללא אישור מוצעת "חוויית חצי-מרחק" – שיט תצפית היוצא מדי בוקר מאורנופולי ושומר על מרחק חוקי של 500 מ׳ מהחוף. לאורך הפלגה בת שלוש שעות מתגלות ביצורי מנזר סימונוס-פטרה התלוי על צוק וסריאס (Sérres) עם כיפות כסף.
ביולי 2025 הכריז ראש ממשלת יוון על מימון-ענק של 100 מיליון אירו לשיקום כנסיות, דרכים ומערכות מים באי. בעקבות כך גדלה ההתעניינות ב"תיירות צליינית" – מסלולי הליכה יומיים המקיפים את בסיס ההר ומאפשרים הצצה למנזרים החיצוניים בלי לעבור את הגבול המגדרי. על אף ההתפתחויות, אתוס נשאר עולם סגור במכוון, שבו חוקי הכנסת הפנים נמשכים על פני אלף שנה.
לסיכום: אם חיפשתם חופשה שלא דורשת טיסה ארוכה, אבל כן מציעה חופים חלומיים, אוכל טוב, טיולים בטבע ונגיעות של תרבות – חלקידיקי שווה בדיקה. במיוחד עכשיו, כשעדיין אפשר ליהנות מהשקט – לפני שההמונים יגלו את הסוד.
