הודעה לעיתונות מ-26 בדצמבר של הצבא הישראלי ניסתה להצדיק פשע מלחמה. הוא הודה ללא בושה כי הצבא שרף חמישה עיתונאים פלסטינים ברכב עיתונות מסומן בבירור מחוץ לבית החולים אל-עוודה במחנה הפליטים נוסייראת, במרכז רצועת עזה.
חמשת הקורבנות היו איברהים שייח' עלי, פייסל אבו אל-קומסאן, מוחמד אל-לדעה, פאדי חסון ואימן אל-גדי. איימן הגיע לבית החולים עם אשתו שעמדה ללדת את תינוקם הראשון; הוא ביקר את עמיתיו ברכב כאשר הוא נפגע. התינוק שלו נולד מספר שעות מאוחר יותר וכעת הוא נושא את שמו של אביו שלא הורשה לחיות מספיק זמן כדי לחגוג את לידתו.
בהודעת הצבא הישראלי נטען כי חמשת הפלסטינים היו "פעילים המתחזות לעיתונאים" וכי הם הפיצו "תעמולה קרבית" משום שעבדו עבור ערוץ אלקודס אליום, המזוהה עם תנועת הג'יהאד האסלאמי בפלסטין. הצבא הישראלי לא טען כי הם באמת נושאים נשק או מעורבים בפעולה מזוינת כלשהי.
פרסומים מערביים רבים ציטטו את הצהרת הצבא הישראלי כאילו מדובר בעמדה אובייקטיבית ולא בתעמולה המלבנת פשע מלחמה. הם לא הצליחו להבהיר לקהל שלהם שתקיפת עיתונאים, כולל עיתונאים שעלולים להיות מואשמים בקידום "תעמולה", היא פשע מלחמה; כל העיתונאים מוגנים על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ללא קשר אם הצבאות אוהבים את הדיווח שלהם או לא.
אמנת ז'נבה סעיף 79 לפרוטוקול הנוסף קובע כי כל העיתונאים "העוסקים במשימות מקצועיות מסוכנות באזורי סכסוך מזוינים ייחשבו כאזרחים… (ו) יהיו מוגנים (…) וללא פגיעה בזכותם של כתבי מלחמה המוסמכים לחמושים כוחות".
תוך התעלמות מוחלטת מהוראות המשפט הבינלאומי הללו, הצבא הישראלי יצא למסע הרג של עיתונאים פלסטינים במהלך 15 החודשים האחרונים. לפי נתוני לשכת התקשורת הממשלתית בעזה, 201 נהרגו בעזה מאז 7 באוקטובר 2023. סעיפים אחרים מצביעים על מספר 217.
על פי הועדה להגנה על עיתונאים בניו יורק (CPJ), כ-138 עיתונאים פלסטינים נהרגו בעזה ובגדה המערבית הכבושה בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-31 בדצמבר 2024. הארגון מנה את חמשת הקורבנות מהתקפת הצבא הישראלי. ב-26 בדצמבר בסיכום.
העיתון "כתבים ללא גבולות" שבסיסו בפריז תיאר את ההרג הישראלי של עיתונאים כ"מרחץ דמים חסר תקדים" ואת פלסטין כ"מדינה המסוכנת ביותר לעיתונאים". CPJ גם רשמה את ישראל כאחת מ"סוהר העיתונאים" המובילות.
ישראל לא רק מסרבת להכיר באף עובד תקשורת פלסטיני כמוגן, אלא היא גם אוסרת על עיתונאים זרים להיכנס לעזה.
זה באמת היה מטריד שהתקשורת הבינלאומית עשתה מעט כדי למחות על האיסור הזה. למעט עצומה אחת שנחתמה על ידי 60 כלי תקשורת במהלך הקיץ, התקשורת הבינלאומית לא עקבה באופן עקבי אחר דרישות כאלה במשך 15 חודשים.
אם לארגון תקשורת גדול לא ניתנת גישה למקום מסוים, אינדיקציה לאיסור זה מצורף לעתים קרובות לדיווחים בחדשות כסוג של מחאה. עם זאת, במקרה של עזה, ישראל מקבלת אישור, במיוחד על ידי התקשורת המערבית המרכזית, כאשר ההודעות הישראליות לעיתונות מועברות באופן קבוע כעובדות.
שאננות זו אפשרה לישראל לשלוט בנרטיב ולהפיץ את טענתה כי מדובר במלחמת הגנה שבוצעה על ידי "הצבא המוסרי ביותר" בעולם בפרמטרים של המשפט הבינלאומי.
בעוד שמומחי האו"ם, כמה ארגונים לא ממשלתיים ישראלים כמו בצלם וכל ארגון זכויות בינלאומי גדול גינו את מעשיה של ישראל, התקשורת הוותיקה ממשיכה להעניק לה את הספק. במקרים הנדירים שבהם חנויות מערביות חקרו טענות ישראליות, כמו The ניו יורק טיימס לאחרונה, הממצאים חוזרים ברובם על דיווחים שפרסמו כמה כלי תקשורת ערביים וחלק מהתקשורת הישראלית השמאלנית חודשים קודם לכן, המתארים פשעים חמורים שבוצעו.
אחת הסיבות שבגללן הגענו לנקודה שבה ישראל, "הדמוקרטיה בלבד במזרח התיכון" המוכרזת על עצמה, טובחת עיתונאים ללא עונש היא משום שמעולם לא הוטל אחריות על התגברות הדרגתית של האלימות כלפי עובדי תקשורת כל השנים הללו. .
ההתנקשות ב-2022 של הכתבת הפלסטינית-אמריקאית שירין אבו אקלה בג'נין היא דוגמה לכך. אמנם היה סיקור ועבודת חקירה שבוצעו על ידי כלי תקשורת מערביים על רציחתה, אבל ישראל עדיין הורשה לרדת מהפרק בטענה שמדובר בעשיית "תפוח רע" והחייל האחראי יישא באחריות. הוא לא היה.
מה שעמיתינו הזרים צריכים להבין הוא שהדחיפה של ישראל לנרמל את ההרג ההמוני של עיתונאים מאיימת לא רק על עובדי תקשורת פלסטיניים. אם התנהגות מתועבת כזו באזורי מלחמה תהיה מנורמלת, אז אף עיתונאי, לא משנה איזה דרכון הם נושאים, לא יהיה בטוח.
הגיע הזמן שקהילת התקשורת הבינלאומית תפסיק לתרץ לישראל ולקרוא למעשיה מה שהם: פשעי מלחמה. הגיע הזמן שעיתונאים ברחבי העולם יעמדו בסולידריות עם עמיתיהם הפלסטינים וידרשו אחריות למי שטבח בהם. הגיע הזמן שהם ידרשו מהממשלות שלהם פעולה שתגרום לסנקציות ישירות על ישראל.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
